לפני המלחמה, הרבה לפני שידענו מה יקרה לנו ב־7 באוקטובר ואיזה מפח נפש יחווה כל יהודי וישראלי, רבנו באמת. הלכנו על כל הקופה. הייתה זאת הרפורמה במערכת המשפט שהצליחה להוציא החוצה את כל הקוצים בינינו, כמו קיפוד שרואה מבקר לא רצוי.
הכל פרץ בבת אחת: הפוליטיקה הראתה את צדדיה הקיצוניים והעוקצניים ביותר, צה"ל נכנס לתמונה למרות שלא היה צריך להיות חלק ממנה, ועוד ועוד. ואז נפל עלינו עגורן במשקל טון, ולחלקנו הזמן נעצר. לאלו שיקיריהם עדיין שם.
זה לא מונע מאף אחד להתווכח, לשנוא ולהיכנס ראש בראש מחנה במשנהו. כאילו לא למדנו כלום, וכאילו הדבר החשוב ביותר הוא לא להחזיר את החטופים ולהפסיק את האובדן המייסר כל כך של חיילי צה"ל. וכן, באופן מאוד מפתיע (באמת הופתעתי, מבטיחה), גם הרפורמה המשפטית במעמד צד אחד הרימה שוב את הראש. למרות המלחמה ועל אף הצרות הרבות כל כך שאופפות אותנו.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, כי זה נשמע לי כל כך אבסורדי – לא מתעסקים במתווים לשינוי מערכת המשפט או לשמירה על מערכת המשפט כפי שהיא כשיש כל כך הרבה חטופים שאינם בבית שלהם יותר מדי זמן. כשחיילי צה"ל ממשיכים להילחם למרות שלא ברור למה. כשהפסקת האש בלבנון נגמרת ותושבי הצפון לא יודעים האם הפטרייה שלהם, ששמה חיזבאללה, חוזרת להרוס להם את החיים.
יכול להיות שבמועד מאוחר יותר זה היה יכול לעניין מישהו שיש פשרה בין שני חברי קואליציה שמייצגים רק חצי מהעם. אני לא בטוחה בזה, אבל נניח. מה שבטוח – אין זמן נכון יותר לדחוק את זה הצידה ולהתעסק במשא ומתן לכינון עסקה כחברי כנסת ושרים מן המניין. חבל שזה לא ברור למי שבאמת נמצא בצמרת קבלת ההחלטות.
התרעות פיקוד העורף