היום הזה איננו עוד יום של חדשות שוטפות. האירועים שמתרחשים היום מול העיניים מעלים שאלות טיפה דרמטיות יותר משאלות בוקר דרמטי ישראלי רגיל. ייתכן שנראה בקרוב חטופים חוזרים הביתה. שמעתי משרית פרקול המוכשרת, עיתונאית מעריב לשעבר, את ההגדרה: כולנו כבר מתרגשים לקראת ההתרגשות.
בצד השמחה הטבעית, שאין למעלה ממנה, על כל חטופה שאולי תשוחרר, השאלה המרכזית היא האם העסקה שישראל תסכים לה כדי לקבל את החטופים היא עסקה שנברך עליה, או עסקה שתתחיל מלחמות חדשות, ועוד חטיפות וסוגי זוועות שאנחנו לא מנחשים? אני יודע שהצבא טוען, או שטוענים שהצבא טוען, שנדע להתמודד מול עולם כזה. הבטחות כאלה אנחנו מכירים. גם לפני ההתנתקות הבטיחו שהצבא ידע להתמודד עם מה שיבוא.
בתוך הנוראוּת, מתגלה דור צעיר שמדהים באיכותו הנדירה. אין דור צעיר נפלא ממנו בכל העולם כולו. אני חושב שלא אקבל תגובות שמתנגדות לקביעה שזהו דור צעיר שעולה על כל דור שהיה כאן לפניו. מי גידל דור כזה? חידה היא, אבל כל דקה שבה ישראל משגשגת היא משגשגת בזכות מישהו שנתן את חייו עבור המדינה הזו ונטמן בגיל צעיר מדי בבית קברות צבאי.
אני יודע שהוא עשה זאת עבורי. כל אחד צריך לדעת, שהקורבן הזה הוקרב עבורו. לא ברור לי מדוע השאיפה להשתתף באיכות הזו לא מגיעה אל צעירי הישיבות החרדיות. אחזור על המובן מאליו: כולם צריכים להתגייס. כל חרדית וכל חרדי, כל ערבייה וכל ערבי. אני אופטימי. זה יגיע.
אני פחות אופטימי מול השסע המיותר לחלוטין שבחברה הישראלית, שסע שחי וקיים גם אחרי שהמציאות מוכיחה שהוא הוביל להתקפה מעזה. עדיין מתעקשים לקיים את המחלוקות למרות האסונות שהן הביאו. אי־קבלת הרפורמה המשפטית עדיין מוחלטת בקרב תאבי השיסוי. אני לא חושב ולא חשבתי מעודי שהרפורמה המשפטית היא הסיבה לקרע בעם.
אם לא הייתה רפורמה, היה משהו אחר. הקריאה גסת הרוח המפורסמת “לך” הייתה המנוע של הפגנות בלתי פוסקות בכל הארץ לפני הרפורמה. גם הקביעות המכוערות “אנחנו לא אותו עם” ו”אתם לא אחים שלנו” היו קודם. כך הגענו לחמש מערכות בחירות הרסניות ולעוצמות שנאה שרק הזינו את עצמן.
לתוך השסע המיותר הזה פרץ השבוע המינוי הכפוי של נשיא בית המשפט העליון. למאבק על המינוי נכנסו עובדות בעניין התנהלותו של יצחק עמית, המועמד של מתנגדי הממשלה הנבחרת. כשהתגלו העובדות, נטען מצד מתנגדי הרפורמה שזה לא חשוב, שמדובר בזוטות. אולי נכון. גם הבנייה המפוקפקת בבית הפרקליטה ליאת בן ארי, שתבעה את נתניהו, היא זוטות.
גם השאלה אם הבן של היועמ”שית גנב ונעזר בקשרים המשפטיים של אמו היא זוטות. מוכן להסכים: אלה זוטות. רק דבר נוסף צריך לקבל: אם אלו זוטות, גם משפט נתניהו הוא על זוטות. זוטות זעירות אפילו מאלה. כולם רואים איך לקחו כאן זוטות וניפחו אותן.
אני מוכן להסכים שיש בכל התנהגות אנושית זוטות שאינן בדיוק על פי הסדר, אבל לא מוכן להסכים שבמעמדות חברתיים מסוימים זוטות הן שטויות, ואילו כל זוטה אצל מעמד אחר מובילה למעצרים, האזנות, החרמת רכוש וטלפונים, חקירה בכל הדרכים האכזריות החוקיות והבלתי חוקיות, עדי מדינה, איומים וסחיטות ומשפטים יקרים להחריד בלי סוף.
אם אנחנו אוהבים עסקאות, ועושים עסקה אפילו עם ארגון טרור, הנה עסקה עם עצמנו: ביטול משפט נתניהו, ביטול כל הרדיפות המשפטיות הפוליטיות אחרי אחרים מהמחנה שלו, כולל הרדיפה המשפטית האחרונה אחרי שרה אשתו, בגלל זוטות. אני בכלל חושב שצריך לאסור פריצה לטלפונים, אחרת כל אדם יצטרך לזרוק את הטלפון שלו למצולות הים מדי חודש.
אנחנו לא שני עמים. די למלחמת מעמדות טיפשית כשמולנו כוחות אלימים שפיתחו נשק יעיל שאנחנו לא יכולים נגדו. לנשק הזה קוראים האנושיות הישראלית. אם היינו חוטפים להם מאות אזרחים, כולל נשים וילדים, זה לא היה מזיז להם. כשחוטפים לנו ולו אדם אחד, אנחנו נשברים. אין לנו הגנה מפני הנשק הזה. מיד מונפים ברחובותינו שלטים: “עסקה עכשיו”, אף שהמילה עסקה פסולה מלכתחילה במקרה כזה.
עכשיו לפחות נקווה שנראה את העסקה מביאה רגעי אושר שאנחנו כל כך מייחלים להם. הלוואי שבחדשות מחר או מחרתיים ישודרו סרטוני החטופים המשוחררים. ואחר כך, יהיה מה שיהיה.
התרעות פיקוד העורף