גשם בא לו בהפתעה, אף שבישרו עליו ברדיו, בניגוד מוחלט לאביב המשתולל בליבו. בחיוך הוא נזכר בסצינת האביב מתוך "במבי" של וולט דיסני, איך מתעורר כל היער מתרדמת החורף ופותח לא רק במחול של מעוף, דהרות ודילוגים, אלא גם בריקוד של הלב, שלפתע פועם בחזה.
בדמיונו עולים מראות הסרט ההוא, שהיה גם אחת הקלטות הראשונות שרכש לבתו הבכורה, כיום אישה כמעט בת 30. הוא נזכר איך היה מריץ קדימה את הסרט כדי שלא תראה את במבי מאבד את אמו (“ומגלה את אביו, אבל זה כבר לרשימה אחרת" - כך הוא מאפסן את ההרהור לעצמו בירכתי התודעה, ומוסיף הערה: “כזאת שתעסוק במוטיב הפטריארכלי בסרטי וולט דיסני"). כן, זה היה בתקופה שבה היה עוד בטוח שביכולתו להגן על ילדיו מפני הקצוות החדים של החיים, אפילו אם מדובר בסך הכל בצנזורה עצמית של סרט מצויר.
אלא שעם כל הכבוד לצבאים המאוירים שביער הקולנועי, הרי שהוא אחראי כרגע לרווחתה של חיה מבויתת מעט יותר, כלב כנעני מעורב ממין נקבה, שנמצאת בקצה הרצועה שהוא נמצא בצד השני שלה - ומושכת אותו הלאה, חרף המקלחת הקרה שנפתחה מעליהם.
“בואי כבר, יא כלבה סתומה", הוא עולב בה בחיבה ומוצא מקלט בפתח של אחד הבתים, והיא מצידה מוחלת לו על העלבון ומתיישבת יפה לצידו, כממתינה לצ'ופר.
כבר כמעט עשר שנים שהם פוסעים בנתיב הזה, ואף שבשנות כלב מדובר כמעט על חיים שלמים, הרי שלה, לכלבה, כנראה לא אכפת שחייה סובבים באותו מעגל קבוע, להפך. עם הזמן פיתחה חיבה כלפי חלק מהתחנות במסע, כמו היונים שהיא נהנית להניס מקרן הרחובות מלצ'ט ורש"י, אחת מנקודות המפנה במסלול הקצרצר ומפגש שלא התקיים מעולם בין סר אלפרד מוריץ מונד, הידוע בכינויו “לורד מלצ'ט" לבין רבי שלמה יצחקי, פרשן המקרא הנודע לא רק בפירושיו אלא גם בראשי התיבות של שמו.
בעצם, הוא מהרהר מתוך מקלט הגשם שמצא, פעם לפחות ברוח הציונית יכול היה להתקיים מפגש שכזה, בין בן המאה ה־11 לבן המאה ה־20. רוח וחומר, הגות ונדבנות, מה מכל אלה נותר בציונות בת ימינו, שהופכת מיום ליום מחזון למס שפתיים?
“לפני שהטפטוף ייהפך למבול", שרו פעם אהוד בנאי והפליטים את השיר שמתנגן עכשיו בראשו, עת הוא עושה את מה שממשלתו נמנעת ממנו ומתכנן אסטרטגיית יציאה, במקרה שלו אל הרחוב שהפך לנהר.
הנה דווקא מהסערה נודדות המחשבות אל קרן השמש שהפציעה בחייו, ואיך שהכל נראה שונה בזיווה: אפילו מזג אוויר קפריזי כזה של אמצע ינואר מתקבל אצלו בהבנה, כמעט בברכה. והרי מהן כבר כמה טיפות מים כשהלב מתרונן?
“קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר, ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר. כי את, כן את - תהיי לי עיר מקלט", הוא מהמהם לעצמו. וגם ההיא, שבקצה הרצועה, חושפת שיניים ומגרגרת אל אויב בלתי נראה, מן הסתם ריח של נקבה עוינת או של חתול, שנישא ברוח שהתחזקה.
כבר חשב שימשיכו, אפילו במסלול הקצר השמור לימים שכאלה. כבר הגה בראש איך ייתן לה לעמוד על השטיחון הקטן שעל המפתן ויבהיל אליה חיש מהר מגבת, ללוש בעזרתה את פרוותה שהגשם תמיד מוציא ממנה ריח של אפונה. אבל בעוד הוא מהרהר בכך, הגשם דווקא התחזק, עד שהוא נדמה אפילו לחילוני גמור שכמותו כמו חרון אף האל שהחליט להטביע את מעשה ידיו במבול.
שכן מדשדש בטרנינג אל אחת מתיבות הדואר נותן בו ובכלבה מבט זועף, כאילו בעומדם על הסף בזבזו חלק מדמי ועד הבית. למרות זאת היא, שנחמדה אל הבריות הרבה יותר ממנו, דווקא עולצת לקראתו. מכשכשת בזנב ובעוד רגע תלקק את פניו. תמיד השתאה מול היכולת שלה לפייס בני אדם נרגנים בעיניה החומות הגדולות ואוזניה השמוטות תמיד, גם כשהן כרויות.
ואז גומלת בליבו החלטה. “זזים", הוא אומר לה ויוצא אל הרחוב שהפך לנחל קטן. היא מנסה לתפוס עלים בזרם שהתגבר מאוד וכבר מחק את פערי הגובה בין אבני השפה לאספלט הכביש. בזרם המתגבר הוא עומד כרב חובל, אוחז ברצועתה כמו בחבל שנועד להפוך את המפרש, את נתיב השיט, להסיטו מחזרה בנתיב המוכר אל נמל הבית אל עבר אופק חדש. גם המנגינה בראשו מתחלפת מהפליטים לאדג'יו מתוך היצירה “ספרטקוס" של אראם חצ'טוריאן, זו שזכתה לתהילת נצח אי אז בתחילת שנות ה־70, עת הייתה לנעימת הפתיחה של הסדרה “קו אונידין" (בני 55 פלוס, להתפקד!).
“נננה, טרננה, נננה, טרילולילולו", הוא מהמהם לעצמו חרישית, מפנה את החרטום לעבר יבשת לא נודעת, שפתיו נעות כבתפילה וליבו החילוני להכעיס הומה: “ונאמר לפניו שירה חדשה, הללויה".