קוראים לזה פרק ב׳. שם נוראי. פרק ב׳ ב"בראשית" מסתיים לא משהו. אדם וחווה, עירומים, מחליטים לאכול מעץ הדעת - ומשם אתם כבר יודעים לאן זה מתגלגל. גם פרק ב׳ ב"שמות" לא כזה מבטיח. משה נולד, מושלך היאורה, גדל לתוך אווירה לא משהו - עבדות קשה של יהודים - זה לא מוצא חן בעיניו, הוא הורג מצרי שמכה עברי אחר, בורח למדבר, הרבה סבל. זה לא משתפר בפרק ב׳ ב"ויקרא", שעוסק בדיני מנחות של קורבנות שלא מן החי. דברים כמו סולת ושמן, ובהוראות ביצוע של הכוהנים לתפעול המנחות שלא מן החי. זה לא כזה נורא, אבל זה בעיקר ממש ממש, אבל ממש, משעמם.
גם אם יוצאים מהטקסטים המקראיים ומשייטים אל עבר הזמן המודרני, לא מוצאים משהו יותר טוב. בפרק ב׳ ב״אודיסאה״ טלמכוס יוצא בחשאי בלילה למסע שוטטות אחר אביו בלי להודיע לאמו, וכמו כל מסע של חיפוש אחר אבא - מה שמתגלה בסוף הוא לא הדבר שרצית לגלות. גם אצל קפקא זה לא יותר טוב. בפרק ב׳ ב״הגלגול״ הגיבור נאלץ להתמודד עם הגילוי שהוא חרק והוא מסתתר מתחת לספה כשאחותו מגיעה ומבין את השינוי ביחס של המשפחה אליו כעת כשהוא חרק, והבדידות והניכור רק הולכים וגוברים. גם אם עושים זום־אין לספרות העברית והולכים למאסטרפיס הישראלי ״זכרון דברים״ של יעקב שבתאי, אנחנו מגלים בפרק ב׳ את סיפור ההתאבדות של גולדמן והרהורים על משמעות החיים והמוות בטון מעט מלנכולי - לא משהו להיאחז בו.
אבל בכל זאת מכנים את זה ״פרק ב׳״ - פרק ההמשך של חייך לאחר הגירושים מאשתך והשיבה לחזית הדייטים ומחוזות הרומנטיקה והתשוקה שהלכו לאיבוד בפרק א׳.
אני נמצא בפרק ב׳. בעיצומו של הפרק. אבל אני לא בטוח אם אני הולך לאכול מעץ הדעת, לאכול חצץ או לאכול מרורים ואם הפכתי לחרק כמו אצל קפקא או שאני על סף התאבדות כמו אצל יעקב שבתאי. כולם אומרים לי שנחוץ שאצא לטעום את השוק, אבל בפעם האחרונה שעשיתי טעימות, אני מסביר להם, זה היה בטעימות באולם אירועים שלאחר כמה חודשים הפך לאירוע טראומטי שמכונה ״חתונה כדת וכדין״, אז אני לא בטוח אם אני בעניין של טעימות.
באופן כללי יש לציין שישנם שני סוגי פרק ב׳ - האחד הוא עם ילדים, והשני הוא בלי. אני שייך לסוג הראשון, אלו עם ה־עם ילדים. והסוג הזה הוא המורכב יותר. הדבר הופך לאתגר ייחודי במיוחד כשמדובר בי - מי שנקודת המוצא העקרונית שלו היא שהוא רוצה לאייש את תפקיד הילד במערכת היחסים. ועוד ילדים במשוואה מונעים ממני להגשים את הרצון הזה.
עד לא מזמן הייתה לי בת זוג שבאמת החייתה בי דברים ששנים התחבאו בי וידעה לראות אותי נכון ולדעת מתי אני זקוק לריכוך ומתי לשיוף. אני מאמין שגם אני ידעתי לרכך ולשייף אצלה דברים. היא הייתה יפה באופן שראוי שיקבל איזה צל״ש או הכרה מטעם המדינה.
אבל היא הייתה בת 28, רגע לפני שהיא מזנקת ללימודי תואר שני ובעיקר - כיאה לבת 28 מתל אביב בניחוח אקדמי ותואר שני - היא הייתה בלי ילדים. היתרון בלצאת עם מישהי שאין לה ילדים זה שאתה זוכה לצאת מהמציאות של חייך ולגלות שיש עולם גם מחוץ לעולם הטיטולים וההורות שבו אתה חי, אולם החיסרון הוא שהיא לא יכולה להבין את עולם ההורות.
יצא לי גם לצאת עם מישהי שיש לה ילדים. רוב הזמן דיברנו על סוגי ארוחות בצהרונים של הילדים, על דיני מקלחת ואוכל (האם קודם מקלחת ואז אוכל או קודם אוכל ואז מקלחת) ובאופן אובססיבי ממש הראינו זה לזה תמונות של הילדים בטלפונים שלנו. אומנם היו לנו הרבה נושאי שיחה משותפים והרבה הזדהות, אך גיליתי שכשמדברים בלהט על תזונה בצהרונים, גמילה של ילדים מטיטול בלילה ומני ממטרה, יש מעט מאוד מקום לתשוקה. לא פשוט לעשות את הקאט לאזורי הלהט כשהאווירה היא של יום הורים בגן, ולך תוריד בגדים ממישהי שלפני דקה התלוננת בפניה שאתה שונא את החורף כי בחורף אתה צריך להוריד מהילד מיליון שכבות לפני האמבטיה.
אם מישהו היה זבוב על הקיר בשבועיים שבהם יצאתי עם זו עם הילדים, הוא כנראה היה הזבוב המשועמם ביקום. אותו הזבוב היה מעדיף להיות שם בלילות הקרב שבהם העיר היא הקולוסיאום ואתה גלדיאטור שנאבק בבדידות האורבנית בתקווה לזכות בקרבה ובלילה שיזכיר לך שאתה קיים.
אני אינני באפליקציות ההיכרות, אך הבנתי מחבריי שאם עולם הדייטינג הוא שוק, אז טינדר ובאמבל ואוקיי קיופיד הם הבאסטה שלך. ואם אין לך באסטה בשוק, אתה בעצם לא קיים. אני עדיין לא שם, ואני לא בטוח שאני רוצה להשתעבד לאפליקציה או בכלל להשתעבד לשיטוט מתמיד בין פרצופים באפליקציה שאתה בוחר אם להחליק ימינה או שמאלה. במובן הזה אני מפלגת מרכז, יאיר לפיד, לא מחליק ימינה ולא שמאלה.
כשהאקסית ואני הפרדנו כוחות לא מזמן, הבנתי שפרק ב׳ הוא לא פשוט. בניגוד לפרק א׳, שם העלילה מתחילה ואתה יכול להיות מה שאתה רוצה, בפרק הזה אתה מגיע כבר עם עלילה ודמויות משנה קבועות (הילדים). אולם בניגוד לפרק א׳ שם הכל מתחיל, בפרק ב׳ אתה יכול לבחור אם אתה רוצה להיות הגיבור בעלילה ואיזה סוג גיבור - גיבור טרגי, אנטי־גיבור, גיבור קומי או אולי גיבור אפי. אני, האמת היא, עוד לא החלטתי איזה גיבור אני רוצה להיות. בינתיים אני משוטט בתוכן העניינים, נע ונד כנווד על ציר העלילה, מטריד את הסופר שכותב אותי ואוסף רגעים של אינטימיות ושל קרבה פה ושם.