משהו: לרגל נטישת בעלי החברה – למכירה במחיר מציאה חברה לביטוח נגד שריפות בלוס אנג'לס.
סקירת ספרים הרסנית
הדו־שבועון האמריקאי "סקירת הספרים הניו־יורקית", או בשמו באנגלית "ניו יורק רֶוְויוּ אוֹף בּוּקְס" הוא חוברת יפה שאני מעיין בה לפעמים. פחות בשביל המאמרים הסוקרים ספרים חדשים, יותר כדי לראות את המודעות שבהן כריכות של ספרים חדשים. אני אוהב לקרוא כותרות של ספרים מעל הכריכה. בייחוד כותרות של ספרי עיון. מה דעתכם למשל על כותרת כזו: "סמול, מדיום לארג'" (בספר על הפיכת ארצות הברית למעצמת ייצור); או: "הגירה אדומה" (על התפשטות תרבות השמאל הקומוניסטי אחרי 1917); או: "סדנת כתיבה של שבוע", ספר שמבטיח "שבעה ימים כדי ללטש, להעשיר או להחיות את הרומן שלך"; וכותרת שאהבתי במיוחד: "ספרים קטנים חכמים" (על תרומת המסורת המחשבתית של הרנסנס להיסטוריה של הסקס).
אני ממשיך לדפדף בגיליון החדש של 16 בינואר, ואז מגיע לתמונה של שטח הררי שומם ודל שאני מזהה מיד כמולדתי, ואכן מתחת לתמונה יש כיתוב: "אישה פלסטינית שמשפחתה מתכוננת לנטוש את ביתה בזנותא בגדה המערבית כדי להימלט מאלימות המתנחלים היהודים, 30 באוקטובר 2023. ההתנחלות הישראלית חוות מיתרים נראית על הגבעה במרחק".
מה? יש ספר על זה?
לא, אין שום ספר. זהו מאמר שלא קשור לספר או לספרות, והמאמר מתחיל במילים:
"מדובר בחורף אפל ביחסי ישראל־פלסטין, וזה לא רק מפני שהימים קצרים יותר. יש לנו פשעי מלחמה, הרעבה מכוונת וטיהור אתני גם בעזה וגם בגדה המערבית". אני מביט מיד מי הכותב. כמובן, איך חשבתי אחרת, ישראלי. דוד שולמן.
זה מאמר ארוך, ספוג שנאה לישראל בכל מילה, מאמר שאין לו שום קשר לספרות. ככה הם הציגו את הכותב: "דוד שולמן, מחבר הספר 'טאמילית: ביוגרפיה', בין ספריו האחרים. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה בפרס ישראל לחקר מדעי הדתות ב־2016. הוא פעיל ותיק בתעאיוש, ארגון ישראלי־פלסטיני בשטחים הפלסטיניים הכבושים".
נכון שבעיתון הזה מופיעים לפעמים גם מאמרים שאינם קשורים לספרות (באותו גיליון יש גם מאמר על סוריה), אבל אני נדהם מההשחרה הלוהטת הזאת של ישראל, של החיילים, לעג לטענות הישראלים כגון "האויבים שלנו רוצים רק להשמיד אותנו", אפילו התקפה על השגריר האמריקאי המיועד לישראל, על כך שהוא מזכיר את העובדה שאין דבר כזה כיבוש ישראלי ביהודה ושומרון, ותומך בסיפוח השטחים. וכמובן התקפות על ביבי, ובכלל הטלת רפש בדמוקרטיה הישראלית בטענה שתוצאות הבחירות בה מעוותות. הוא אפילו תוקף את מרצ ומרב מיכאלי מהעבודה על שלא הסכימו להתאחד ורק משום כך השמאל הפסיד בטעות בבחירות.
גבב של עוינות לישראל ולעומת זאת - הערצת פלסטינים לדרגת קדושה. אף מילה על תאוות השמדת ישראל מצד הפלסטינים, ומצד שני הוא מצטט ברטט כתובת גרפיטי: "יש לנו זכות לחינוך", שהוא ראה על קיר בית ספר פלסטיני הרוס בכפר בגדה, ומתפייט בקיטש שחשבתי שכבר לא מודפס בארצות מפותחות: "מעודי לא ראיתי עם שכה מסור לחינוך של ילדיו כמו הפלסטינים של דרום חברון".
אני המום מול מה שאני קורא, אני לא מאמין שדבר כזה הודפס. אני משתעשע לרגע ברעיון לשלוח להם מאמר, אם ישראל מעניינת אותם, ומיד אומר לעצמי: עזוב, אין סיכוי.
תמימותה של טלי
טלי גוטליב היא כנראה האדם שיש לו האמון וההערכה הגדולים ביותר במדינה למערכת החוק והמשפט בישראל.
נראה לי שהיא חושבת דברים כל כך טובים על מערכת החוק, בתי המשפט, הפרקליטות, הייעוץ המשפטי והמשטרה, שאני מתחיל לחשוש לה נוכח התמימות הזאת. טלי גוטליב כנראה חושבת שאם היא פועלת לפי החוק הכתוב, ואם היא לא עשתה שום דבר אסור, ואם היא מתבטאת על פי הזכות לחופש הביטוי, ואם היא ללא רבב, ואם אין שום סיבה חוקית לעשות לה רע, אכן מערכת המשפט לא תעשה לה רע.
היא לא חושדת שכל דבר יכול לפגוע בה. אם היא תגיד, למשל, במקרה, שאחד ועוד אחד הם שניים, מיד יקומו מוחות יצירתיים ויודיעו שזו הסגרת סודות ביטחוניים מתמטיים של המדינה. יפרצו לביתה, יחרימו את הטלפון והמחשב שלה, ויכלאו אותה בתא בודד עם מזרן שעליו המובחרים והנועזים שבפשפשים המשטרתיים, למצהלות המובחרים והנועזים שבאמצעי התקשורת שלנו.
טלי גוטליב יקרה, אני פונה אלייך מתוך רחמים אנושיים. את נמצאת בזירת הקולסיאום במשחק שבו הקיסר רק מפנה אצבע - ואת אבודה.
נכון שיש ישראלים שמאמינים, כמוך, שאם מה שאת עושה ואומרת הוא ראוי ונכון ואמיץ ומתוך כוונות טובות, זה אכן ייגמר בלי אלימות משפטית נגדך, ובלי המצאת אישומים מן הסוג שכבר ראינו בשנים האחרונות. אני פחות מאמין בכך. אני מאמין שכבר עכשיו מנסחים את ההמצאות המשפטיות כדי לעשות לך רע.
ייתכן שגם אני אמצא עצמי בכלא על כתיבת הקטע הזה, שיוגדר כהטבה פלילית לטלי גוטליב בצורת סאטירה לא חינוכית, ותהיות מודאגות שמוגדרות כהיענות תקשורתית חריגה.
פינת השלולית
בפאתי בסיס צבאי, לגדות שלולית חורפית, חי צפרדע. מדי יום צפה בנסיכה לירון, שהייתה מגיעה, יושבת בשלווה לצד השלולית, קוראת את שירי ספר תהילים ומניחה לחלומותיה לרחף עם הרוח. ליבו של הצפרדע נמשך אליה, והוא החליט להציע לה נישואים, אף אם גורלו צפרדעי.
מצא הצפרדע פותחן של פחית קולה, והחליט שזהו תחליף הולם לטבעת. כשהנסיכה התהלכה לצד השלולית, קפץ לפניה ואמר בקול נרגש:
"נסיכתי האצילית לירון, ליבך שבוי בחלומות, ואני מבקש להיות חלק מהם. הינשאי לי לאישה!".
הנסיכה גיחכה. "צפרדע יקר, האם תוכל אי פעם להפוך לנסיך?".
"נשקי אותי ותראי", השיב הצפרדע.
מתוך סקרנות וקורטוב של שעשוע, היא נשקה לו - ולנגד עיניה הפך לנסיך נאה וחייכן.
"בעצם ניחשתי שאינך צפרדע רגיל", אמרה לירון.
הנסיך השתחרר שנה לאחר מכן, קנה לה טבעת אמיתית, ואז נערך טקס שבו נישאו השניים באושר. מאז, הצפרדע־נסיך טופח לעצמו על השכם ואומר לכל הצפרדעים שמוטב לחלום בגדול, ואז לפעמים זה אפילו מצליח.
ואני אומר לצפרדעים: גם טבעת של פחית קולה עושה צפרדע לנסיך, אם הנסיכה מצליחה לראות את הנסיך דרך הצפרדע.