השבוע תסתיים העונה הנוכחית של "הכוכב הבא לאירוויזיון". להלן, תוכנית הטלוויזיה הכי חשובה על המסך שלכם כרגע. זאת קביעה מאוד גורפת, אני יודע, אבל הרשו לי לנמק. אף מהדורת חדשות, אף תוכנית תחקירים, אף פרשן מלומד באחד מאין־ספור האולפנים לא יוכלו להעביר סיפור בנוגע למצבנו הנוכחי, כמו שמפגש עם אחד ממתמודדי התוכנית הזאת יכול לעשות. מהטעם הפשוט שהסיפור עובר דרך השפה הכי אוניברסלית שיש: מוזיקה. למשל, דניאל וייס, איש בארי ששני הוריו נרצחו בתופת של 7 באוקטובר והוא עצמו שרד את הטבח בתוך חדרו בקיבוץ. כשהוא ביצע את “אני גיטרה", הוא הצליח לתווך את סיפורם של ניצולי העוטף יותר ממיליון הפגנות ועימותים בכנסת.
ולכן כשקרן פלס, אחת השופטות, ביקשה ממנו בסיום השיר סליחה בשם כולנו על כל מה שעבר, זה נשמע טבעי לגמרי וחף מכל עמדה פוליטית; או המקרה של יובל רפאל, ניצולת מסיבת ה"נובה". כשהיא ביצעה, למשל, את “היא יודעת", במקור שיר של נינט שדיבר על ההתמודדות של הזמרת עם התהילה הפתאומית, גם אם לא לזה התכוונה, המילים היטיבו לתאר את החוויה הקשה של ניצולי ה"נובה", שלא יודעים איך להמשיך בחיים. להלן: “היא יודעת, שהוא תמיד מקשיב לה. שהוא זה שמראה לה. מראה את האמת, מה לקחת מה לתת. ואם אתה שומע אולי אתה יודע, איך ממשיכים מכאן"; ולחלופין, ישנו הסיפור של ואלרי חמאתי, זמרת ערבייה ישראלית עם כל הקונפליקטים המגיעים בילד־אין בתוך הטייטל הזה. כשחמאתי ביצעה יחד עם עדן חסון את “כשהלב בוכה", כולל השורה “שמע ישראל אלוהיי, אתה הכל יכול", היא ביטאה סולידריות עם המדינה ועם העם היהודי יותר ממה שכל נאום או ריאיון יוכלו אפילו לחלום עליו. ויש עוד הרבה דוגמאות.
זאת לא ביקורת טלוויזיה. לאורך השנים כתבתי לא מעט הערות על “כוכב נולד", על גלגוליה השונים, וחלקן רלוונטיות גם היום. זאת עדיין תוכנית ריאליטי, עם כל המניפולציות הנלוות לכך; המגישים הם דוגמה חיה וקולנית למושג “נרקיסיזם"; והתגובות של מרבית השופטים נוטות לצאת מכל פרופורציה, כשכל ביצוע בינוני גורם להם לאבד נשימה או לצאת במחול על השולחן. אבל איכשהו, לאור המציאות המטורפת שנכפתה עלינו, כל ההערות האלה הופכות לכמעט זניחות. כי התוכנית הצליחה להתעלות לממדי האירוע יוצא הדופן שפקד ועדיין פוקד את כולנו, והשכילה להפוך לסוג של נחמה קולקטיבית, בדגש על צפייה משפחתית. אני לא זוכר מתי, בשנים האחרונות, צפינו כולנו יחד בסלון במשדר כלשהו. “הכוכב הבא" הצליחה לקבץ אותנו (ועל כן אני רואה בה אחראית ישירה לנזקים הנגרמים מארוחות שחיתות ליליות).
אי אפשר, בהקשר הזה, שלא לחשוב גם על הצד הבעייתי של העניין. תוכניות כמו “הכוכב הבא" הן חלק מהותי מתהליך הנרמול של מציאות לא נורמלית בעליל. הן עוזרות לכולנו להגיע לסוג של קתרזיס מפויס, שמנטרל כעסים וחרדות. רגשות שהם אולי דווקא חיוניים כדי לנסות לשנות את המציאות הזאת. ובאופן טבעי, הן גם מציגות תמונה ורודה ופוטוגנית בהרבה ממה שקורה בשטח. יובל רפאל, למשל, היא ניצולת "נובה" שהצליחה לתעל את המצוקה האדירה שלה ליצירתיות ולהצלחה. כשרואים אותה זוהרת על הבמה, אפשר לחשוב - בטעות - שמרבית ניצולי הטבח הנורא הזה יכולים גם הם להתאושש ואפילו להצליח, בדומה לה.
ודוגמה אחרת: ואלרי חמאתי היא ממש חלומו הרטוב של כל מי שמפנטז על דו־קיום יהודי־ערבי כאן. אבל האידיליה המדהימה על הבמה רחוקה מאוד מהמצב במציאות. גם של חמאתי עצמה, שסיפרה בכאב על התגובות הקשות שקיבלה אחרי שהעזה לשיר בערבית במסגרת התוכנית. במילים אחרות, דווקא האפקטיביות המדהימה של “הכוכב הבא" הופכת אותה לכלי מרכזי בהחזרה של כולנו לשגרה, הרבה לפני שהתהליך הזה אמור לקרות.
ועדיין, לטעמי המעלות עולות על הבעיות. ולו משום שהתוכנית הזאת הצליחה ליצור סוג של מדורת שבט קולקטיבית, במדינה שהתפצלה כבר מזמן לשבטים.
על הסכין
השרה מאי גולן טענה שההקלטות שהוצגו בתחקיר שנעשה עליה בחדשות 12 נוצרו באמצעות בינה מלאכותית. מה שגרר גל בלתי נמנע של בדיחות על חשבונה. הבעיה היא שהטענה הזאת מסמנת את העתיד. והעתיד כבר כאן, והוא מפחיד. רוצה לומר: ה־AI יסייע בתהליך של קעקוע האמת והעובדות. ויקל על כל מי שירצה להפריך אותן.
"פריצת דרך" (נטפליקס) היא מיני–סדרה שוודית חדשה ומומלצת. במוקד בלש משטרה שמנסה לפצח לשווא חקירת רצח במשך 16 שנה, עד שהוא משלב כוחות עם חוקר גֶנים מוזר. כיאה לסדרה המבוססת על סיפור אמיתי, הטון של הסדרה הוא מאוד ענייני ונטול דרמות מיותרות, וזה בעיניי סוד קסמה המרכזי.
ועוד תוצר חדש בנטפליקס. "Ordinary Angels" הוא סרט קולנוע על אישה הנרתמת לעזור למשפחה במצוקה, אבל לאורך הסרט מתברר שהיא עושה זאת גם כדי להתמודד עם המצוקות הפרטיות שלה. תצוגת משחק מעולה של השחקנים הראשיים, הילארי סוואנק ואלן ריצ'סון, וסיפור שכולו אהבת אדם, הופכים את הסרט למומלץ.