אני מניחה שאני לא היחידה שמופתעת בכל פעם כשאני נתקלת במחווה של רצון טוב. ידוע שבישראל יש אנשים טובים, וידוע שאנחנו עם שאוהב לעזור.
לא משנה מה יקרה ולאלו תהומות נרד, ביסודנו כולנו ישראלים טובים. ראינו את זה מיד אחרי שפרצה המלחמה, אנחנו רואים את זה קורה בעיתות צרה, ובכל זאת אני עדיין מופתעת כשאני נתקלת בסיטואציה כזו.
למשל באנשי מקצוע שבאמת רוצים לסייע ולא מצפים לתמורה או לא עוקצים. כשזה קורה אני מופתעת, ואז אני כועסת על עצמי שהפכתי לכל כך צינית עד שאפילו אני, ה"פוליאנה" של השכונה מחולון, כבר לא מאמינה בכוונות טובות של אנשים.
כשעזבתי את טוויטר אחרי שנים ארוכות שבהן “גרתי" שם, פרקתי שם תסכולים ורבתי עם כל העולם על זוטות וגם על עניינים מהותיים - גיליתי שאני מכירה הרבה אנשים שלא חושבים כמוני ושאני מצליחה ואפילו נהנית לנהל איתם ויכוח, שלא גולש לפסים של שנאה.
בין יום השואה בואכה יום הזיכרון החלטתי שאני פורשת ממכונת הרעל החברתית שמכונה כעת “איקס". היה לי קשה להכיל את המחשבה שבזמן מלחמה אנחנו נכנסים ליום המורכב והקשה הזה ולאחריו עוד צריכים לחגוג עצמאות כשיש עדיין חטופים בעזה, חיילים בחזית ואנשים במקלטים בעורף.
ידעתי שהרעל שנזרע באדמת טוויטר בפרט וברשתות החברתיות בכלל, יהיה עוד יותר קשה להכלה בימים מורכבים, כשכל דעה היא גפרור בוער בשדה נפט ותמיד יש טרמפיסטים בצמרת שמרוויחים מזה. אז פרשתי.
בהתחלה שמתי לי למטרה להיעלם לשבוע, ולחזור אחרי יום העצמאות בקול תרועה ובפוסט עתיר לייקים. כמי שהייתה מצייצת לפעמים גם 40 פעמים ביממה, תכננתי את חזרתי ההרואית אחרי ויפאסנת הרשת המרשימה.
אלא שאז קרה לי משהו שלא ציפיתי שיקרה. פתאום הבנתי שירדו ממני עשרה קילוגרמים של עול מנטלי. עוד לא הגעתי לשקט נפשי, אבל הייתי הרבה יותר נחמדה. קודם כל לעצמי, ואחר כך לסביבה.
הגמילה הייתה קשה. לא היה לי היכן לפרוק את העצבים, לא היה את מי לעדכן אם השליח של וולט הגיע עם הזמנה לא נכונה ולא רצה לקחת אותה בחזרה. לא היה לי ממי לבקש עזרה כשנתקלתי בגוף ממשלתי שלא ענה לפניות הרשמיות במייל או בטלפון או בפקס, כמו שהם מבקשים גם ב־2025. לא היה לי את מי לשתף כשהתחלתי לקבל מיילים משעשעים מאיזו חברת שידוכים שמעולם לא נרשמתי אליה.
כשהגמילה הפכה להרגל, הבנתי מה עשיתי לעצמי. הרעל הפנימי שלי, שהיה צף מפעם לפעם מכורח המציאות, הזין את עצמו בזמן שהייתי מוציאה אותו החוצה. הוא היה מצטרף לרעל של אנשים טובים שסתם עברו יום רע וגם לרעל של אנשים פחות טובים, שרק חיכו לנו בפינה. וכך, חבורה של אנשים התבוססה זה ברעלו של זה, וקפצה יחד ראש לביצת הרעל שהוכנה במיוחד עבורנו מראש.
כדי למצוא מה לעשות עם האצבעות כשאני עצבנית, החלטתי למצוא שעשוע חדש להתמכר אליו. כמו כל העולם ואשתו נרשמתי לדואולינגו, אפליקציה ללימוד שפות.
אני סוגרת כמעט 200 ימים של לימודי ספרדית, ומתעצבנת רק מול בינה מלאכותית כשנגמרות לי הנקודות. הפכתי להיות כל כך אובססיבית לזה, עד שאני לפעמים תוהה למה אני מתמכרת לדברים הפשוטים שדורשים מסך ולחצן ולא למשהו פיזי כמו כושר.
אני יודעת שאני לא היחידה שמוצאת מפלט במקומות הללו שנועדו לשחרר אנרגיה קשה שאצורה בפנים. אבל אחרי שהפסקתי להזין את הרעלנים של עצמי, שמתי לב שאני מתרגשת גם ממחוות קטנות ורואה עולם אחר.
בשבוע שעבר השתמשתי ברשת המתחרה כדי למצוא מישהו שיסדר לי משהו קטן בתשלום. מצאתי מישהו שהגיע, סידר ואפילו לא ביקש תמורה, בטענה שזה יהיה לא הוגן מצידו לדרוש תשלום על דבר שיכולתי לעשות לבד ופשוט לא הייתי מודעת אליו. כן, זה קרה פה בישראל.
אחרי שהוא הלך הסתובבתי בתחושת היי מהמחווה שלו, שדרשה לא מעט מאמץ. צעדתי ברחוב עם חיוך, אף שעל פניו זה לא היה יום שמח במיוחד. כל מה שרציתי היה להעביר את הטוב הזה הלאה. ואז הבנתי כמה קל ופשוט זה להיות נחמד והוגן, כמה זה משפיע על הסביבה. כל עוד אנחנו מקפידים לשחות במים נקיים ולא בביצות מלאות אינטרסים של מי שמעוניינים שלעולם לא נצליח להסיר את הבוץ מהרגליים.