האתוס של "לא להיכנע לארגוני טרור שחוטפים בני ערובה כדי לא לעודד את החטיפה הבאה" – נשמע כובש. הוא אולי מתאים לארצות הברית הענקית, אבל פחות לישראל הקהילתית, אומה שנאבקת על חייה באופן מתמיד, ושולחת בכל יום מגויסי חובה, ולא שכירים, לשדה הקרב.
הם, משפחתם וחבריהם חייבים להאמין שמדינת ישראל תעשה הכול כדי להחזיר אותם. ברור שהאויב רואה בזה חולשה, אבל באתוס הזה גלומה גם עוצמתנו.
חטופי השבעה באוקטובר לא עלו על טיסת אייר פראנס וגם לא נסעו לעשות עסקה מפוקפקת בדובאי. הם ברובם ישראלים שנחטפו מבתיהם ביום שבו מדינת ישראל וצה"ל לא היו שם כדי להגן עליהם. לכן העסקה הזאת היא הכרחית.
יכאב מאוד לראות את החטופים שיחזרו בארונות ואת מצבם של אלה שהצליחו לשרוד את התופת. אבל כשנדע שהצלנו כמה נשמות מעונות מן הגיהינום והשבנו אותן לחיק משפחתם – תוצב מחדש לבנה ראשונה של הסולידריות הישראלית שהתרסקה בשנתיים האחרונות.
החזרת החטופים לא באמת מסמנת את סוף המלחמה. עזה תמשיך ותעסיק אותנו עוד שנים קדימה, ואפשר לסמוך על החמאס שיספק לנו במהרה את התירוץ לחזור ללחימה. מי שמכר את כובעי הניצחון המוחלט, יוכל להמשיך להיות מרוצה. מי שקנה אותם – יכול לנסות לאכול אותם. לא ניסינו ליצור אלטרנטיבה שלטונית לחמאס, ולכן חמאס יישאר השליט בעזה.
אבל את כל השאר ניתן להשיב: את הנכסים הטריטוריאליים שכבשנו נוכל לכבוש מחדש במהרה, את המחבלים שישוחררו נוכל גם להרוג. יש דבר אחד שלא נוכל להשיב: את חיי החטופים שיאבדו עד שנחזיר את כולם הביתה.
התרעות פיקוד העורף