מדהים איך פעם אחר פעם מחבל איתמר בן גביר במדיניות של הממשלה. לפני כשבועיים וחצי הוא חיבל בהעברת התקציב והכריח את בנימין נתניהו להפר הוראות אשפוז ולהגיע למליאה להצביע, והשבוע הוא עשה פיגוע הסברתי, ודפק את הנרטיב הממשלתי לגבי עסקת החטופים בזמן קריטי של רקימתה.
הוא הצהיר ש"רק הוא" מנע עסקאות מופקרות בעבר, ומזכיר הממשלה מיהר להבהיר שלמעשה "רק בגלל חמאס" נפלו העסקאות הקודמות. כמה הופתענו כשחמאס השתמש בהצהרות כדי להמשיך למתוח את אישור העסקה, ולשקר ולומר שזו ישראל שמונעת את חתימתה?
מרוב הצהרות ונרטיבים, האזרח הפשוט איבד את היכולת לדעת מהי האמת. התקשורת המקוטבת לא עוזרת – בחלקה היא מגבה את הממשלה ולא משנה מה, ובחלקה רק מבקרת.
המציאות הזאת אפשרה לפוליטיקאים, שתמיד שיקרו ועשו ספינים, להעצים את הפער הענק בין המציאות בשטח לבין הפסאדה שהם מציגים לציבור. השבוע זה כלל את הקטטות סביב השאלה מיהו הגורם שמנע עסקה – בן גביר, בצלאל סמוטריץ', נתניהו או חמאס – וגם את מהות העסקה עצמה.
תחשבו כמה גדול הפער בין מה שהממשלה הבטיחה לבין העסקה שנרקמה השבוע. אחרי קמפיין "הניצחון המוחלט", שלווה בהתעקשות מתמשכת על עסקה אחרת, למעשה חזרנו למתווה שהיה ניתן להשיג ביולי. ומה עכשיו? בקואליציה מצייצים שהעסקה מזוויעה למען הפסאדה החיצונית, אבל בידם השנייה יאשרו אותה.
אף אחד לא רצה עסקת חטופים כזו, אבל הסיבה לכך שהיא מזעזעת היא שאנחנו עושים עסקה עם השטן. המשיחיים שבינינו (או אלה שסתם חיים בסרט) חשבו שאפשר להשיג עסקה אידיאלית עם ארגון טרור שטני, ברברי ורווי שנאה ג'יהאדיסטית, אם רק נשתמש בקצת יותר כוח.
אבל כוחות הביטחון אמרו מהרגע הראשון שנצטרך לשלם מחיר מאוד כואב כדי לפדות את חטופינו, כי הבינו שנידונו לעסקה מזעזעת כבר ב־7 באוקטובר, ברגע ש־251 אומללים נחטפו.
הבעיה היא שגם חברי ממשלה אחראים ומחוברים למציאות מפחדים להגיד את הדבר הפשוט הזה לציבור. הם מאמינים שלציבור צריך להציג את הפסאדה הרחוקה אלפי מילין מהמציאות, כי אחרת מצביעיהם יתאכזבו, ויגידו שהם לא ראויים לשלטון. זאת בעצם המשמעות של כל הדרמות שראינו השבוע. ניסיון לשמור על הפסאדה נוכח המציאות שהתנגשה בה.
פנטזיה מתעתעת
כמו של"פאודה" יהיה קשה ליצור עונה פרועה יותר מאירועי 7 באוקטובר, כך גם "בית הקלפים", שהסתיימה לפני שש שנים בלבד, נראית בדיעבד כמו תעתיק חיוור של המציאות ב־2025.
פעם עבדו עלינו חלק מהזמן, אבל מאז שהתפתחו הרשתות החברתיות, למעשה עובדים עלינו כל הזמן. כל אדם עם חשבון באינסטגרם מציג בו פסאדה שלא ממש מייצגת את חייו האמיתיים, וכך עושה גם השלטון. אין־ספור אנשי מקצוע, סוקרים ויועצים, שתפקידם הוא לעבוד עלינו מסביב לשעון.
אפשר להבין את מי שנסחף אחרי הפנטזיה שאם רק נתעקש, נוכל להשיג את העסקה המושלמת מהשטן. הנרטיבים וההצהרות השכיחו מאיתנו שבעולם האמיתי יש מגבלות. צה"ל, למשל, הוא משאב מוגבל. היכולת של החיילים לשמור על דריכות מקסימלית יותר מ־15 חודשים ברציפות היא מוגבלת. היכולת לגייס מילואים – גם היא משאב מוגבל. שלא לדבר על מעמדנו הבינלאומי.
אבל בעידן הנוכחי, לצד האמת מתקיים תמיד הנרטיב שמוכרים לציבור, ומי שמקשיב רק לנרטיב – לא יוכל להסיק מסקנות נכונות לגבי שום דבר. הרי כשעושים עסקה בעולם האמיתי, תמיד צריך להביא בחשבון את המחיר של האלטרנטיבה. אם היינו עושים בדיוק את אותה עסקה במאי או ביולי, היו נחסכים חייהם של עשרות חיילים, וגם של לא מעט חטופים. ככה ישראל תמיד נהגה כמדינה יהודית – להציל נפש אחת, גם כשזה לא הגיוני. אבל הנרטיב כיוון לפנטזיה על מלחמת נצח, משאבים אינסופיים וניצחון מוחלט. לכן מי שהאמין בזה חש עכשיו אכזבה.
הבעיה הגדולה יותר היא שבהנהגה לא היו מספיק אנשים שהעמידו את הגורמים המשיחיים במקומם בצורה ברורה. העדיפו לשתוק, העלימו עין מהצהרות ילדותיות ומנרטיבים פנטסטיים, והכל כי חששו להיתפס כ"שמאלנים". הרי כל הזמן נעשים מאמצים לתייג את כל מי שאינו אוחז בדעות קיצוניות כ"שמאל", גם אם הוא מרכז או ימין. גם זה חלק מהפסאדה.
אף אחד לא קם
מדוע עד עכשיו מפחדים בממשלה לומר לציבור את האמת, ולהעמיד את המשיחיים במקומם? אף אחד לא קם ואמר בקול ברור – תשמעו, חברים, מה שאתם רוצים הוא בלתי אפשרי.
אין לנו מספיק תחמושת ואשראי בינלאומי, הצבא שחוק, אנחנו צריכים להתפרס בעוד גבולות, לעשות מבצע באיו"ש, אלוהים יודע מה יהיה בסוריה ובלבנון, הגרעין האיראני עוד כאן, וצריך לקדם עסקה עם סעודיה. הרי ברור לכל בר־דעת שאי אפשר לג'נגל את הכל ביחד.
במציאות אין סופרמנים. לכן ברגע שנסחפים אחרי הפופוליזם הזה, מקבלים את אותה עסקה גרועה באיחור של חצי שנה, עם עוד עשרות משפחות מרוסקות. זה מה שקורה כשהמציאות מתנגשת עם הנרטיב.
העסקה היא רק דוגמה אחת, אבל כמעט בכל נושא על סדר היום מציגים לנו פסאדה שמכסה על המציאות. קחו לדוגמה את הפשרה לגבי הוועדה למינוי שופטים, שהוצגה בשבוע שעבר לציבור כ"הסכמה רחבה".
הפשרה אכן טובה, אבל באיזו הסכמה רחבה מדובר אם סגרו אותה שני שרים בקואליציה, כשהאופוזיציה והרשות השופטת בכלל לא עודכנו? והאם באמת יומיים בלבד לאחריה התרחשה מקריות קוסמית, כשפתאום הודלף מידע על השופט יצחק עמית, שלכאורה מחריב את ההסכמה למנותו לנשיא בית המשפט העליון אחרי עיכוב של למעלה משנה?
כנ"ל לגבי חוק הגיוס. שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ הציג השבוע פסאדה בפני ועדת החוץ והביטחון, עם מתווה ארוך ותהליך של כמעט עשור, שהציבור אמור להאמין שיש למישהו כוונה לעמוד בו. כנ"ל גם לגבי המריבה על כשירותו של רואי כחלון לשמש נציב שירות המדינה – האם היא בסך הכל מסך עשן של מיצוי הקטטות לפני שיוצג המועמד האמיתי שאותו מעוניינים למנות?
בקרוב גם נבין עד כמה מתעתעת הייתה הפסאדה שהוצגה לגבי הנשיא דונלד טראמפ, שייכנס בשבוע הבא לבית הלבן. כמה פנטזיות הוצהרו בשמו – תקיפה משותפת של הגרעין האיראני, ריבונות באיו"ש, אספקת נשק בלתי מוגבלת. הממשלה לקחה את הסיוע בסך 22 מיליארד הדולרים שסיפק ג'ו ביידן כדבר מובן מאליו, והתחככה בממשל שלו הרבה מעבר למה שהיה דרוש.
טראמפ וחבורתו אומנם מצדדים הרבה יותר בישראל, אבל טראמפ רוצה פרס נובל לשלום, ומהר. הוא רוצה לסגור זירות, ולא לספק נשק למלחמות בלתי נגמרות. כדי לרצות את הצד הסעודי, הוא בהחלט עשוי להכריח את הממשלה להסכים לכניסתה של הרשות הפלסטינית לעזה. מה בין זה לבין הפסאדה של אבקת הקסמים שהובטחה לנו עם היבחרו?
סטיב וויטקוף, מקורבו של טראמפ, שהגיע השבוע לאמיר קטאר וגם לפגישה עם נתניהו, כבר הבהיר לצדדים כמה מעט סבלנות יש לנשיא החדש לשטיקים שהוא מכיר אצל שניהם. הלחץ עשה את שלו והניע גם אותנו וגם אותם להביא סוף כל סוף עסקה חתומה.
נקווה שבשבוע הבא כבר נבכה מאושר וכאב על חטופים שיחלו לחזור סוף־סוף, ושזה יגרום לתחושת אחדות וסלחנות שתחפה על הרבה. עדיין, כדאי שנתחיל להבין איך הדברים באמת עובדים בעידן הזה מבחינת הפער בין מה שקורה במציאות לבין מה שמוצג לציבור, כדי שנוכל להתנהל יותר בחוכמה בעתיד.