ביום שני, יום מרטין לותר קינג, יושבע דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. באורח משונה, זו כנראה תהיה השבעה רגועה אחרי בחירות רגועות. האמריקאים התרגלו לטראמפ, השלימו עם נוכחותו. לאחר הבחירות, אף אחד לא התווכח על התוצאות, אף אחד לא חשב שקרתה תקלה, אף אחד לא הניח שבא הקץ על אמריקה.
הטראמפיזם הוא עכשיו שגרה. לא נאמר שגרה אפורה, כי זו באמת תהיה הגזמה. אבל שגרה בהחלט. מתנגדיו של הנשיא הנבחר כבר עברו את כל שלבי העיכול הפסיכולוגיים: שעשוע, תדהמה, זעזוע, חרדה, דיכאון. עכשיו הם מחכים לראות מה תביא איתה השגרה.
גם אנחנו מחכים. לטראמפ יש תוכניות שאפתניות, והוא יידרש לארגן אותן על פי סדר החשיבות הנכון בעיניו. במבט מירושלים, הדבר הכי חשוב הוא מה טראמפ יעשה בקשר אלינו. במבט מוושינגטון, הדבר הכי חשוב בקשר אלינו זה מה ישראל תעשה כדי לא להפריע לטראמפ בדברים האחרים שהוא רוצה לעשות.
השבוע טעמנו מזה מנה ראשונה. הנשיא ג'ו ביידן צודק: עסקת החטופים (שבשעת הכתיבה עוד אינה רשמית) קורית דווקא עכשיו בגלל ההצלחות הצבאיות של ישראל ובשל הנסיבות שהשתנו באזור. גם טראמפ צודק: היא קורית דווקא עכשיו בגלל הלחץ שהוא מפעיל ערב כניסתו לתפקיד. גם וגם.
הרבה פעמים דברים הם גם וגם. ובמקרה של טראמפ, הרצון בעסקה ממוקד בצרכים שלו, לא של ישראל. הוא מעוניין בשולחן נקי, שאנחנו חתיכת השניצל שמונחת עליו. הוא צריך לפתוח כהונה בלי כאב הראש העזתי. אפשר לרצות בעסקה או להתנגד לה, אבל אין להכחיש שהיא נעשתה, בין השאר, בשירותו של הנשיא הנכנס.
ההיסטוריון אלן גולזו, שהתמחותו היא תקופת מלחמת האזרחים האמריקאית, אמר השבוע שייתכן שההצבעה של 2024 באמריקה מסמנת "בחירות טקטוניות". משמע, בחירות שמסמנות שינוי מבני ארוך טווח בהתנהגות של האלקטורט. על פי פרשנותו של גולזו, לא היו הרבה בחירות טקטוניות בעברה של אמריקה.
רק שלוש: 1800 והניצחון של תומאס ג'פרסון, 1860 והניצחון של אייב לינקולן, 1932 והניצחון של פרנקלין רוזוולט. מצד אחד, זו פרשנות קצת קמצנית של מערכות בחירות טקטוניות. מצד שני, זה מלמד כמה דרמטי השינוי האפשרי שגולזו מייחס לטראמפ.
מה יעשה טראמפ כדי להבטיח שניצחונו אכן יבשר שינוי טקטוני? אם יעשה מה שההיסטוריון גולזו משער, ישראל צריכה להביא את זה בחשבון. "הוא מאוד רציני בהקשר להתנתקות של ארה"ב ממעורבות בענייני שאר העולם", אמר ההיסטוריון. "הוא רוצה להחזיר את השעון של מדיניות החוץ הרחק־הרחק לאחור".
המחיר והעסקה
מרגע שנודע שכנראה תהיה עסקה, היה ברור שהממשלה תאשר אותה. את העסקה רוקחים מאחורי דלתות סגורות, ושותפים לה כוחות גדולים מכדי שממשלת ישראל – שראשה לוקח חלק בערבוב המרקחת – תוכל לדחות אותה. בצלאל סמוטריץ' יכול להתנגד. זה קל, כי אצבעו לא תכריע. הוא יכול כמובן גם לפרוש מהקואליציה, אבל מהלך כזה עלול להיות סופו הפוליטי. לא בטוח שהסיכון כדאי.
בכל מקרה, מתסכל ככל שזה יהיה, בשלב ההצבעה השרים הם לא יותר מסטטיסטים. השפעתם על העסקה היא בשלב המו"מ, בקביעת גבולות הגזרה הפוליטיים שראש הממשלה יכול למתוח. מרגע שקיבל החלטה והסכים, יכולתם להשפיע הסתיימה.
מהם גבולות הגזרה שזיהו השרים? הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי חשף השבוע כמה מקווי המתאר שלהם. הוא חשף במידת מה למה הציבור מוכן להסכים, ולמה אינו מוכן להסכים. בעיקר חשף עד כמה השתנה הסנטימנט הישראלי הנוגע לחטופים.
דוגמה: אין דבר כזה "עסקה בכל תנאי". אין בישראל קבוצה משמעותית כלשהי שרוצה "עסקה בכל תנאי". כמעט כל היהודים בישראל משיבים בשלילה לאפשרות שעסקה תכלול הסכמה לכך שחמאס יישאר בשלטון. רק 17% מוכנים לזה. אבל זה לא שכולם מרוכזים בקבוצה אידיאולוגית אחת.
קחו את תומכי המפלגה הכי שמאלית – הדמוקרטים. האם הם מוכנים לעסקה שכוללת הסכמה להישארות חמאס בשלטון? התשובה היא לא. 38% מהם מסכימים לזה, ובהחלט מדובר בנתון יחסית גבוה לעומת מפלגות אחרות. אבל רוב אין לזה. אין בקרב תומכיה של אף מפלגה יהודית.
הסעיף הבא ברשימת הלאווים הוא סעיף קשה, בעייתי: רוב גדול של משיבים לא מוכנים לקבל "הסכמה לעסקה של שחרור חלק מהחטופים בלבד". כאן ישנה התנגשות בין מה שהישראלים רוצים לבין מה שהממשלה מוכנה או יכולה לספק.
העסקה המסתמנת תהיה חלקית בתחילתה, והממשלה תמכור אותה כמלאה בהמשכה. זה אומר שלא יהיה אפשר לשמוח בה באמת, כי עוד יהיו בעזה חטופים, וכי הקריאות לשחרר גם אותם ימשיכו ללוות אותנו, וכי חמאס ימשיך להשתמש בהם כדי להזכיר לנו את קיומו. וכי ימשיך להתנהל ויכוח: מי אשם בכך שלא כולם שוחררו.
האם חמאס הציב תנאים בלתי אפשריים לשחרור של כולם, או שמא הממשלה שלנו היא שלא הסכימה לתנאים, שהיה אפשר לקבל, ושהיו מאפשרים לשחרר את כולם.
גם על זה צריך לומר חצי דבר: הטענה שרווחה השבוע גרסה שהיה אפשר להשיג את "אותה עסקה" כבר בקיץ. זה לא נכון. פשוט לא נכון. לא כי תנאי העסקה שהוצעו לישראל היו שונים – אלא כי המציאות הייתה שונה.
עסקת חטופים, או הפסקת אש, כוללת את כלל מרכיביה, ובהם המצב הטקטי והמנטלי שבו נמצאים שני הצדדים למו"מ. לכן, עסקה של ינואר 2025 אינה עסקה של יולי 2024, גם אם מספר החטופים המשוחררים, ימי ההפוגה, המחיר באסירי חמאס, קווי המתאר של נסיגת הכוחות – גם אם כל אלה זהים.
ונכון – לעובדה שהעסקה לא נחתמה ביולי היה מחיר כבד, כולל בחיי חטופים. אבל צריך לזכור שגם לחתימה ביולי היה מחיר כבד – חסן נסראללה ויחיא סנוואר לא היו מחוסלים, בלבנון לא הייתה תחושה של חצי־הכרעה, אולי גם סוריה לא הייתה נופלת. אין לדעת מה היה קורה לו עסקה הייתה נחתמת ביולי, למעט דבר אחד: זה לא היה אותו דבר – חוץ מזה שהחטופים חזרו. זה היה אחרת, גם לטובה וגם לרעה.
וצריך לזכור, כפי שהוכח שוב השבוע בסקר: אם חמאס למעשה דורש הסכמה שמשמעותה הישארות שלו בשלטון, את זה רוב הציבור הישראלי חושב שאי אפשר לקבל. משמע – אם עומדת הבחירה הקורעת בין החזרת כלל החטופים והסכמה להישארות חמאס, לבין התעקשות על סיום שלטון חמאס במחיר של חטופים שאי אפשר להחזיר – הציבור היהודי כנראה היה בוחר באפשרות השנייה.
למעשה, ממצא דומה עלה מסקר המכון כבר בפברואר לפני כמעט שנה, וכאשר פורסם היה אפילו כעס מסוים על הפרסום, כי איך בכלל אפשר להציג שאלה כזאת. אלא שהשאלה הפוכה: איך אפשר שלא להציג שאלה כזאת? איך אפשר שלא לשאול מה החברה הישראלית מוכנה ולא מוכנה לעשות כדי להחזיר את חטופיה?
מה היא מוכנה לעשות? היא מוכנה לעשות לא מעט. ומצד שני, היא מוכנה לעשות – או כך לפחות אפשר להתרשם מהתשובות לסקרים – פחות מכפי שהייתה מוכנה בעבר. וזו כמובן סיטואציה שמאוד קשה להתמודד איתה.
לפני עשור ישראל הסכימה לשלם הרבה מאוד תמורת חטוף, והיום היא מוכנה לשלם פחות תמורת חטוף. כלומר, לא רק שהחטופים ומשפחותיהם נפלו קורבן למעשה המזעזע של השבעה באוקטובר, הם נפלו קורבן גם לשינוי האווירה ברחוב הישראלי. שינוי אווירה שיש לו הסבר כמובן: שבעה באוקטובר באוקטובר הוא ההסבר.
באופן אירוני, טרגי, דווקא המכה הקשה מאוד, דווקא המספר הגדול של חטופים, היחס הנורא אליהם, גורלם שקשה להשלים איתו – דווקא כל אלה הביאו את הישראלים למסקנה שאת המחיר ששולם בעבר אי אפשר לשלם עוד.
החברה הישראלית באמת שינתה את עמדתה. היא באמת נמצאת במקום אחר. יש שיאמרו, היא הקשיחה את ליבה וחשפה את אכזריותה. יש שיאמרו, היא הבינה איפה היא חיה ונאלצה לעשות בחירה מציאותית וקשה.
הסעיף השנוי ביותר במחלוקת מאלה שהוצגו בסקר נוגע לנסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. זה סעיף שהמסגור שלו יגדיר במידה רבה את האפשרות של הממשלה להגן על ההסכם מול תומכיה. הציבור היהודי בישראל מחולק כמעט שווה בשווה בין מי שמוכנים לשלם את המחיר הזה – נסיגת כוחות מלאה מהרצועה – לבין מי שאינם מוכנים לשלם אותו.
תומכי הממשלה נמצאים במובהק בצד של המתנגדים לאפשרות כזאת. 86% מתומכי הליכוד מתנגדים לנסיגה מלאה של הכוחות. 88% מתומכי ש"ס. 86% מתומכי הציונות הדתית. מקרב כל מי שמגדירים את עצמם "ימין", 85% מתנגדים לנסיגה של הכוחות. 79% מהם מתנגדים גם ליציאה של צה"ל מציר פילדלפי. כלומר, במקרה הזה (בשונה משאלת גיוס החרדים) סמוטריץ' לא מנותק מהציבור שלו.
הסנטימנט והפרטים
הנה כמה דברים שיש להביא בחשבון עוד לפני ששואלים אם הצעת הפשרה שהציגו השרים יריב לוין וגדעון סער לרפורמה במערכת המשפט היא הצעת פשרה ראויה.
דבר ראשון: יש לא מעט ישראלים שלא מבינים למה צריך לשנות את שיטת בחירת השופטים. מולם עומדים הרבה ישראלים שמרגישים צורך לשנות את שיטת בחירת השופטים.
לטעמי, הראשונים צודקים והשניים טועים, אבל זה לא חשוב. כי כך הם מרגישים, וכיוון שהם מרגישים כך, וכיוון שהם רבים מאוד, יש הכרח למצוא דרך לשכנע אותם או להתפשר איתם. מי שדוחים את הפשרה משום שאינם מוכנים לשום שינוי במערכת המשפט, מתעלמים ממציאות חברתית שיש להידרש לה ברצינות.
דבר שני: מה שהוצע בשבוע שעבר מתייחס לשני רכיבים שאינם בהכרח שווים, ואינם בהכרח מתאימים. האחד הוא רכיב הרצון בפשרה. הרצון להתפשר מובן ומשותף להרבה ישראלים שמאסו בקטטות מיותרות על דברים שאינם במרכז סדר היום הלאומי.
הוא חוזק מאוד בזכותם של שני אבות שכולים שנתנו את ברכתם לפשרה. דדי שמחי ויזהר שי ראויים לשבח על הסנטימנט. אלא שאין מנוס מלומר ששניהם אינם מומחים לנושא שהם מבקשים לקדם.
לצד הסנטימנט החיובי ישנו הרכיב הנוסף שאין מנוס מהתמודדות איתו: פרטי הפשרה. בעוד הרצון בפשרה הוא כללי, פרטי הפשרה הם קונקרטיים. אפשר לרצות פשרה בלי לרצות את הפשרה הזאת. אפשר גם לרצות את הפשרה הזאת בלי לרצות פשרה.
דבר שלישי: הצעת הפשרה לא הופיעה בחלל ריק. היא הופיעה ברגע מסוים, בנסיבות מסוימות, כאשר שורר אי־אמון עמוק בין קבוצות של ישראלים, כאשר מתקיים חשד, לא בלתי מבוסס, שלממשלה אין עניין בפשרה אלא בטקטיקה מוצלחת יותר להשגת המטרות שלא הצליחה להשיג עד כה.
כמובן, אין לי שום דרך לדעת אם יריב לוין שינה את הטון כי השתכנע שצריך פשרה, או שינה את הטון כי זו דרכו החדשה להשיג את מטרותיו הישנות. אבל לחשוד מותר – וגם סביר.
דבר רביעי: פשרה מתקיימת בין יריבים. לוין וסער אינם יריבים. נכון שלא הסכימו בעבר, נכון שיש עדויות רבות על המחלוקת ארוכת השנים ביניהם. ובכל זאת, כרגע הם בעלי עניין משותף בממשלה ובקואליציה ששניהם חברים בה. הצעת הפשרה שלהם לא משקפת הסכמה בין בעלי מחלוקת, אלא הסכמה בין בעלי אינטרס פוליטי משותף.
דבר חמישי: לממשלה ולכנסת מותר לקבל החלטות גם בנושאים שנויים במחלוקת. ממשלות מוציאות את ישראל למלחמה. הן מפנות יישובים. הן מעלות מיסים. זה תפקידן. ההנחה שכל צעד שאינו זוכה לתמיכה כלשהי מהאופוזיציה הוא צעד לא לגיטימי היא הנחה מופרכת.
מצד שני, ממשלה שרוצה לקבל החלטה בנושא חשוב כל כך לאופייה של ישראל, רגיש כל כך חברתית, נפיץ כל כך פוליטית, צריכה להביא בחשבון את ההשלכות שיש להחלטה שלה, את הסיכוי שההחלטה שלה תישאר על כנה ולא תבוטל בידי הממשלה הבאה, את האפשרות שהחלטה שנועדה לשפר את המצב בחזית אחת תדרדר אותו מאוד בחזית אחרת.
ובמילים פשוטות: העובדה שלממשלה יש אפשרות לעשות שינוי לא מחייבת אותה לעשות שינוי. ואם תעשה שינוי שתוצאותיו הרסניות, האחריות מוטלת עליה. היא המחוללת. היא בעלת הסמכות. היא הנושאת באחריות. המנהג הרווח בישראל של האשמת האופוזיציה בתוצאות הרסניות בעקבות מהלכים של הממשלה הוא מנהג נלוז: אנחנו בוחרים שלטון, המפתחות בידיו, חובתו להביא בחשבון את תוצאות פעולותיו.
דבר שישי: שינויים משמעותיים במבנה מערכת המשפט, דרכי בחירת השופטים, עיצוב חוקי יסוד, שינוי יחסי הכוחות בין הכנסת לבין בית המשפט העליון – כל אלה עניינים רציניים, שמחייבים חשיבה של מומחים שיש להם יכולת לנתח את האופן שבו השינויים המוצעים ישפיעו על מדינת ישראל ואופייה.
כדי לבחון את הפשרה אין מנוס מלהתעמק בפרטים, ואין מנוס מעצה של מומחים. נכון, גם המומחים חשודים בהטיות שמקורן באינטרסים או אידיאולוגיה. גם מומחים ניצבים במחנות אידיאולוגיים יריבים. אפשר בהחלט להקשות עליהם, להתווכח איתם, לתבוע מהם נימוקים. ומצד שני, התעלמות מסוגיות שמועלות בידי מי שמבינים בנושאים שבהם עוסקת הפשרה תהיה מעשה לא אחראי.
דבר שביעי: רפורמה משפטית היא עסקת חבילה שכוללת הרבה מרכיבים, שלכל אחד מהם יש השפעה על מרכיבים אחרים. יש הבדל בין מצב שבו משנים את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ובמקביל מעבירים חוק יסוד "חקיקה" חדש ומשופר ובהיר – לבין מקרה שבו משנים את הרכב הוועדה בלי להעביר חוק כזה.
במובן הזה, הצעת הפשרה של סער ולוין לא לגמרי מניחה את הדעת. עסקת החבילה תפורה היטב בהיבט אחד (הרכב הוועדה), ורופפת מאוד בהיבט אחר (שינויים בחקיקה).
עכשיו נשאל: טובה או לא טובה?
בשורה התחתונה, בצד הסנטימנט טוב שעלתה הצעה, וטוב שהדיון עבר מעיסוק ב"העברת רפורמה" לדיון על "רפורמה במסגרת פשרה". בצד הפרטים – צריך לשבת ולדון על הפרטים. ומוטב שזה לא יהיה דיון של שני פוליטיקאים, אלא דיון שמשותף לפורום רחב, מגוון במידה סבירה.
על הדיון להיות מסוגל להתמודד עם הסיבות שמהן נובעת כל הצעה לשינוי (למה רבים רוצים לבטל את זכות הווטו לשופטים?), עם ההשלכות שיהיו לכל שינוי (מה יקרה אם וכאשר לא תהיה זכות וטו לשופטים?), ושמסוגל להציע עסקת חבילה שתענה על התביעה החברתית־אידיאולוגית שיש הכרח להידרש אליה, בלי להוביל לתוצאה הרסנית שיש הכרח להימנע ממנה.
השבוע השתמשנו בנתוני המדד, המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, פרסומי "הארץ", "מעריב", חדשות 12, ,The Wall Street Journal Slate ,The New York Times