מסכמת שנה כאמא לשלושה | הטור של לירון חאיק מעוז

"נראה לי שיש לי צירים, מהסטריפינג שעשיתי באיכילוב בצהריים", כך אמרתי לחסון לפני שנה, עת דחק משקולות בשעה תשע בערב בחדר הכושר האהוב עלינו. "את בטוחה?", שאל אותי ספק באומץ, ספק בחוסר מודעות, כשאני כבר בשבוע 40 ויוצאים לי צירי לחץ מהאוזניים ורמת הסבלנות שלי שואפת למינוס מיליון. "יש מצב שאני אסיים את האימון, את יכולה למשוך עוד קצת?". שאפתי עמוק פנימה אוויר לריאותיי, כמו שלימדו אותי לעשות בזמן צירים, ועניתי בנונשלנטיות: "אין בעיה אסע עם מונית לבד, מקסימום אלד בדרך, הכל טוב". כשלמעשה, בא לי להעיר אותו מהחלום שהוא שרוי בו על ידי שאגה מצלצלת גוף.

"טוב, אני בדרך וניסע ישר". בינתיים כמנהגי בקודש, התחלתי לבכות מעט מהתרגשות, הכנתי את אימי המודאגת קלות מה היא אמורה לעשות עם עילי ואורי, החסון שב במהרה ושמנו פעמינו לאיכילוב.

והיום, כשאנו סוגרים שנה לרגע הזה ולשעות המצמררות שבאו אחר כך, כשאני בפוסט קורונה, בלידה, בקושי מצליחה לנשום, אין מנוס מלסכם שנה כאמא לשלושה, מתוכם שניים צמודים, עם אח גדול מרגש, בתקופה כל כך מטורללת, כשהלב מלא באושר, אך כואב ומוטרד מהאחיות והאחים שנמצאים בשבי, רק שעה מכאן. ובמחשבה בלתי פוסקת מה היה קורה אם זו הייתה משפחתי שם, ובכי על אלו שאינם עוד ועל אמא שנמצאת בשבי עם בניה כשכל מה שאני מצליחה לחשוב, באותם רגעים, אם היא הספיקה לקחת אוכל לקטנים, ומה לעזאזל עוד צריך לקרות כדי שיחזירו כבר את כולם. והלוואי ודברים ימשיכו להתקדם לכיוון חיובי כשהטור כבר יהיה באוויר.

להיות אמא לשלושה - זה לדעת סוף סוף לסמוך על עצמך ולשמוח בחלקך מדברים קטנים, כמו לצאת עם שלושתם לקניון, חמישה ימים אחרי לידה, כשאת צריכה חבילת חיתולים לבייבי ולך, כי את מדממת את עצמך למוות, בין חיוך לחיוך. בין כפיפה לסגירה של העגלה, כשאת כמעט בעייפות על מקפלת את עצמך פנימה.

להיות אמא לשלושה, זה לדעת לשחרר את גופך, מגופך. להסתכל במראה כל יום מספר פעמים, לראות את אותו צלוליטיס, להתעלם ממנו, ואז בפעם אחרי להתייחס אליו, למרוח עליו "קרם עושה פלאים", ולהיות מופתעת למחרת כששוב חוזר הניגון.

בכלל, כל העניין הזה של דימוי גוף עובר מטמורפוזות מטורפות ממש כמו מצב הרוח שלך אחרי לידה. בהתחלה, את בטוחה שההנקה תצמצם היקפים, אחר כך את מספרת לעצמך שאת נראית סבבה אחרי לידה, ובסוף את משתכנעת שלא משנה כמה אימוני כוח ואירובי תעשי, שלושה ילדים גדלו בתוכך, האגן הפך להיות אגם, גם בגודל, גם במרקם, גם בהוויה, ואת מבינה שאת חייבת להצטמצם לחמש מאות קלוריות ביום, אם את רוצה להיות רזה, אך בלתי שפויה. סביר להניח שתבחרי בשפיות, כי מתוקים (כולל חטיף חלבון), הם סוג של נחמה, גם במציאות. את תביני שהזמן הכי טוב להיות מרוצה מהגוף שלך הוא תמיד. וגם סטיילסטית צמודה יכולה לעשות את העבודה.

להיות אמא לשלושה זה לזכור שלפעמים הילד הרביעי, הלא הוא הבעל, הוא הילד שצריך יותר תשומת לב מכולם, ועוד לא התחלתי לדבר על מה קורה כשהוא חלילה לא מרגיש טוב ("מאמי 37.5 זה חום גבוה, הטבעי שלי זה 36.4"), ועדיין לזכור שאפילו לעתים כשאת מרגישה שאת לא יכולה איתו, את בעצם לא יכולה בלעדיו.

להיות אמא לשלושה זה בעיקר להודות, גם כשקשה, גם כשמעייף, גם כשאת רוצה לחזור לעבוד, ומסתכלת על פרמטרים שונים שמעולם לא הסתכלת, כמו כמה הבוסית תהיה מתחשבת כשהילדים שלך יהיו חולים. להיות אמא לשלושה זה קצת לשנות את שאיפותייך המקצועיות, אבל בשלמות עצמית, שמעולם לא היית בה ולראשונה גם להאמין בה מעומק ליבך.

להיות אמא לשלושה זה להגשים חלום, לשמוח, גם כשיש שערות לבנות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים ולדעת שהם יהיו שם תמיד איתך, בשבילך, כמו שאת תהיי שם בשבילם לעד ולזכור, כשהם גדלים, האתגרים משתנים, הקשיים אחרים, הקיטורים צבעוניים, הריקודים הם פחות סלואו צמוד אלייך, הם יותר דאנס וטכנו מרוחק, אבל בעצם, זה כל מה שרציתי תמיד, את המשפחה הזאת, שלי.