כיכר החטופים נצבעה אמש ברוח הישראלית – כזו שמאחדת, כואבת ונושאת תפילה לנס. אלפי אנשים, הגיעו כדי להשתתף בעצרת, ערב שלפני תחילת עסקת השבויים שתשיב לישראל שלוש נשים שעברו גיהינום בשבי חמאס. הכיכר, מלאה עד אפס מקום, הפכה לסמל של עם שלם שמסרב לוותר על תקווה.
עוד לפני שהחלה העצרת הרשמית, נשמעה פתאום מנגינת "יום הולדת שמח". הקהל, שעמד דומם, הצטרף בשירה לכבודו של כפיר ביבס הקטן, שמציין את יום הולדת שנתיים, השני בשבי, יחד עם הוריו ואחיו הבכור. השיר, שהחל בשקט מהוסס, התגבר לאיטו והפך לרגע מצמרר של כאב ואמונה
"עמדתי שם, בכיכר, וראיתי איך כולם שרים את השיר הזה בדמעות," סיפרה ענת, תושבת ראשון לציון שהגיעה עם בתה. "חשבתי על הילדים שלי, ועל הכאב הבלתי נתפס של המשפחות. זה היה רגע שגרם לי להרגיש שאני חלק ממשהו גדול יותר."
אחד הרגעים המרגשים ביותר בערב היה כאשר אוהד חיטמן עלה לבמה ושר את השיר "אלוהים שלי". קולו הצלול מילא את האוויר, ושירתו נגעה בלבבות כמו תפילה משותפת של כל הנוכחים. ומעל ההמונים הונף שלט ענק ועליו תמונתו של כפיר, ילד קטן שתמונתו נצרבה בלבבות רבים.
"אני לא יכולה לשכוח את הרגע הזה," אמרה שירה, סטודנטית מאוניברסיטת תל אביב, שסיפרה שפעם ראשונה היא הגיעה לעצרת. "זה כאילו כל הכאב והתקווה של כולנו התנקזו למילים של השיר הזה. זה היה מעבר למילים – זו הייתה תחושה של אחדות שאין לה תחליף".
על הבמה עלתה עמית סוסנה, שורדת שבי, שדבריה הוסיפו נופך אישי וכואב לעצרת. "כשאני הייתי בשבי, ראיתי את שחרור החטופים בטלוויזיה", סיפרה בקול רועד. "זה נתן לי כוח. ידעתי שלא תוותרו עליי. עכשיו אני אומרת לכם – אל תוותרו עליהם. העסקה הזאת כואבת, אבל אין מחיר לחיים". דבריה, התקבלו בתשואות רמות ובשתיקה רועמת שהעידה על גודל ההתרגשות.
הכיכר הייתה מלאה בקולות וסיפורים של אנשים שהגיעו ערב לפני צאת העסקה לדרך. "אנחנו כאן כי אסור לוותר", אמר יאיר, אב לשניים מתל אביב. "כפיר וכל החטופים צריכים לדעת שאנחנו לא עוצרים עד שהם בבית. זה לא עניין של פוליטיקה, זה עניין של חיים". לימור, גננת מגבעתיים, הוסיפה: "אני חושבת על הילדים בגן שלי ורואה את כפיר בעיניים שלהם. הלב נשבר. אנחנו חייבים להאמין שיש תקווה".
היום, בשעה 16:00, כאשר שלוש הנשים הראשונות צפויות להשתחרר מהשבי, תתקיים הקרנה בכיכר החטופים שתשדר בשידור חי את הרגעים המרגשים. המארגנים מצפים כי אלפי אנשים ישובו לכיכר כדי לחלוק יחד את התקווה שהפכה לכוח מניע של העם. הכיכר, שידעה כבר עצרות רבות מאז ה-7.10, הפכה אמש למוקד של כאב, אהבה ותקווה. האנשים שהתכנסו בה העבירו את המסר שלא משאירים אף אחד מאחור.