יותר מהשמחה על כניסתו היום של דונלד טראמפ לבית הלבן, לקדנציה השנייה שלו כנשיא ארצות הברית, יש לשמוח על כך שג’ו ביידן מסיים את תפקידו וחוזר לביתו בדלאוור. את ה־"DON’T” העקר של ביידן מחליף ה”גיהינום” של טראמפ. האיום של ביידן על חמאס התגלה עד מהרה, למרבה האכזבה, כאיום סרק. חמאס, גם אחרי המכות הקשות שהנחית עליו צה”ל, לא נרתע, בוודאי לא מאיומיה של המעצמה החזקה בעולם. ארגון טרור בזוי, רצחני, אנטישמי, נאצי, מתעתע הן בממשלת ישראל והן בארצות הברית, וכל זאת על גבם של החטופים האומללים.
זהו יום היסטורי, גם אצלנו, גם בוושינגטון, ושני האירועים אינם בלתי קשורים זה בזה. ההסכם שהושג לאחר משא ומתן מתיש ומתעתע הוא גם תולדה של ניצחון טראמפ ואיומו על חמאס. לאחר חודשים של משא ומתן עקר עם ארגון טרור מובס, עסקה לשחרור אחינו יצאה לדרך. ההליך יימשך פעימה אחר פעימה, כשהעצבים בישראל מתוחים עד בלי די, לצהלת האספסוף העזתי השרוי בתחושת “ניצחון”.
ואולם, גם אחרי שיושלם שלב השחרור הראשון, הברברים מחזיקים עדיין במנהרותיהם עוד 65 ישראלים. האיום הטראמפי נותן תקווה שלא ירחק היום וכולם ישובו הביתה. החיים למשפחות, והמתים לקבורה.
האומה האמריקאית נפרדת היום מהנשיא ה־37, ג’ו ביידן, ואנו כמובן מודים לו על ידידותו הכנה. אין להכחיש ידידות זו, גם אם רצינו שיוחלף על ידי יריבו הרפובליקני. ביידן היה אוהד חם של ישראל כשמפלגתו הדמוקרטית גילתה יותר ויותר עוינות כלפינו. מחלקת המדינה השפיעה עליו להגביל ייצוא נשק לישראל.
לחץ לפתוח את שערי עזה ולהזרים דרכם סיוע הומניטרי, שבקושי הגיע לעזתים. הדבר הקשיח עוד יותר את סרבנות חמאס, והעלה את מספר חללינו. נקל לתאר מה היה המצב של ארצות הברית ושל ישראל כיום, אילו קמלה האריס הייתה מנצחת. כל העוינות של הדמוקרטים הייתה מתפרצת החוצה, כנגד ישראל.
כולם מתנבאים, מפרשים, מה יעשה טראמפ בארבע שנות הקדנציה השנייה שלו, בוודאי בשבועות הראשונים לכהונתו. לארצות הברית, כשוטר העולמי, ביידן הוריש הרבה כאבי ראש. טראמפ ייכנס מיד לעניינים, במיוחד לנושא המזרח התיכון, ויכפה על שרידי חמאס להרים ידיים. האם יטפל באיום הגרעין האיראני? האם יחסל את שלטון החות’ים בתימן? האם יתערב ביתר שאת במלחמה באוקראינה? האם יקיים את כל ההבטחות בעניין פתרון בעיותיה הפנימיות של אמריקה? צריך להמתין ולראות.
יש עוד נושא לטיפולו: בית הדין הבינלאומי ל”צדק” בהאג, שנשיאו הלבנוני, סלאם נואף, זה שגזר לחומרה את דינה של ישראל, נבחר עתה לראש ממשלת לבנון. אומנם, בחירתו התאפשרה על ידי גורמים המתנגדים לחיזבאללה, אך כמו חיזבאללה הלה מדבר על “האויב הישראלי”.
סלאם היה אמור לשמש כנשיא בית הדין הבינלאומי עד 2027 ולדון בתביעות נגד ישראל בטענה לרצח עם ברצועה. בחירתו לראש ממשלה במדינה שממנה נפתחה על ישראל מתקפת חיזבאללה משקפת באופן המוחשי ביותר את הטייתו האנטי־ישראלית של “בית דין” זה.
על בחירת ג’וזף עאון לנשיא נכתב בעיתון לבנוני כי “אירוע רגיל כמו בחירת נשיא לא היה יכול להתרחש בלבנון אלמלא ישראל חיסלה את חיזבאללה... אלמלא הושמד כוחו של חיזבאללה וחוסלה הנוכחות האיראנית, לא היה נבחר לה נשיא ולבנון הייתה ממשיכה להתנהל במבוך התנאים האיראניים”. הכותב התעלם מבחירה משמעותית של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. טראמפ לבטח לא יעמוד מהצד אם לבנון של ה”שופט” סלאם, בהובלת חיזבאללה או בלעדיו, תחדש את התוקפנות נגדנו.
עידן של תקווה ושפיות נפתח היום במזרח התיכון. על הפרק, המשך התהליך המדיני שהחלו בו טראמפ ונתניהו בקדנציה הקודמת של טראמפ, הרחבת מעגל השלום, במיוחד עם ערב הסעודית. יש האומרים כי המחיר שתשלם על כך ישראל יהיה הכרה ב”מדינה פלסטינית”. הן זו התניה, כביכול, של ערב הסעודית. נראה שמדובר יותר במס שפתיים מאשר בהצבת תנאי מוחלט.
העניין הפלסטיני לא באמת מעניין את הסעודים. גם טראמפ רואה בו “כאב בצוואר”. נראה שהעניין הוא יותר ישות שישראל תוכל להסכין עימה: מיני־מדינה על חלק מהשטח, עם סמכויות מוגבלות, ובמילה אחת – אוטונומיה. יש לקוות שגם הנשיא טראמפ מבין זאת. ועיקר העיקרים: מהיום שוב יש לנו ידיד אמת בבית הלבן.