תמיד תהינו, באגף שמאל, כיצד מסלקים את חשרת הענן הרעיל שהאפילה על מדינת ישראל. התברר שאחרי גל האושר שהציף את הארץ לתוך הלילה, קמה החברה הישראלית לבוקר בהיר, שממנו ניתן לראות את קריסתה של ממשלת האופל. לא צריך אופוזיציה פרלמנטרית, ולא צריך להקהיל מיליון מפגיני מחאה זועמים. כשמיליונים מתמוגגים מחזרתן של שלוש נשים מהשבי, כאילו הם עצמם יצאו מחושך לאור, אזי המסר הזה מנגן על המיתר הכי אנושי ומובן מאליו גם במובן הפוליטי. זה פשוט טובים נגד רעים.
צונאמי של דמעות שמחה ותחושת הקלה קולקטיבית עשוי למוטט ציוויים כיתתיים ואלוקיים, ואת המנגינה הזו לא ניתן ולא צריך להפסיק. בטח לא בפעימות הבאות, עד שכולם יחזרו ויחולו הסדרי הפסקת אש עם כולם. פינטוז? אולי, אבל מי שינסה לטרפד את הפעימות הבאות, יהיה לו עסק עם מאות, אם לא אלפי, אמהות ששמן האמצעי צנגאוקר.
להבדיל מסמוטריץ’, שגמישות של תמנון היא פלדה לעומתו, בן גביר שומר על המנדטים שלו ומוסיף: “צריך לומר את האמת גם ביום הזה – זה הסכם כניעה לחמאס”. צודק בן גביר. זו אכן כניעה, אבל למציאות. גיורא איילנד, שהפך לגורו, אומר בפשטות “חמאס ניצח”, והוא כמובן טועה. שני הצדדים הפסידו, ובגדול. הניצחון הפנים־ישראלי הוא ניצחונם (הרגעי) של הליברל־דמוקרטים את הקנאות המשיחית המושחתת בדרכה לדיקטטורה.
“אם לא נחדש את המלחמה בעזה בתום השלב הראשון”, מאיים סגל, “צפוי לנו 7 באוקטובר 2025, 2026”. זהו תרגיל הפחדה מבית המדרש של לשכת ראש הממשלה. הבוס לא יכול להרשות לעצמו לומר את זה בימים של אופוריה, ואז מגיעים השותלים ונוטעים את זרעי הספק בהמתנה להפרת ההסכם או לפרובוקציה תורנית. להבנתי, כל מי שינסה לטרפד את המהלכים הבאים ולהעיר את שדי הקנאות המשיחית ייתקל בתגובה הרבה יותר קשוחה מאירועי הקיצון של המחאה, שלא לדבר על תגובת אבינו מלכנו טראמפ.
התרעות פיקוד העורף