גברת שוחחה עם מישהי שהייתה פעם קרובה ועברה להתגורר בדרום פורטוגל. “מה שלומך?", תהתה ונענתה: “חזרתי לחלום בלילה". אני מודה ששלוש המילים האלה ליוו אותי כצל במהלך הימים שבהם חיכתה אומה שלמה בנשימה עצורה כדי לדעת מה תביא עימה העסקה.
כזכור אפילו לקוראים הפחות ותיקים של הטור הזה, את חודש נובמבר האחרון העברתי בליסבון, העיר הרחוקה מהבית שאני מרגיש בה הכי בבית. הצלחתי לעבוד כמעט כרגיל, הצלחתי לא להתגעגע, הצלחתי להירגע.
נכון, זה היה רק חודש אחד, נכון עוד יותר הוא שהילד שלומד בעיר נפגש עימי על בסיס יומיומי ושתי אחיותיו, ה"גדולה" ו"החיילת", עשו איתי את אחד השבועות מתוך הארבעה שבהם ביליתי במדינה שהעניקה אזרחות לכולנו. רוצה לומר, היו נסיבות מקילות על הגעגוע שהיה עלול להתעורר בלעדיהן. ובכל זאת, גם בניכוי של אלה, האוויר היה קל יותר לנשימה.
זו לא רק המלחמה, תתפלאו, אלא בעיקר היכולת שלא לנקוט עמדה. בישראל אתה מגדיר את עצמך בכל כמה דקות, כי עוד לפני שפתחת את פיך, מגדירה אותך הופעתך החיצונית: חרדי שחור בגדים וכיפה, כיפה סרוגה עם פאות וציצית בחוץ, כיפת “הייטק" קטנה וג'ינס, שפם היפסטרי וחולצה של “זהו זה" - וכן הלאה. נכון שהופעה חיצונית מגדירה, לפחות בעיני המתבונן, כמעט כל אדם באשר הוא, ובכל זאת בישראל יש לנו יותר סוגים של “מדים" שגורמים לעומד מולך לקטלג אותך עוד לפני שהוצאת מילה אחת מהפה.
נדמה לכם שאתם שונים, שאתם לא שופטים אדם על סמך מראהו? אני נותן לכם את הקרדיט המלא, אבל מבקש שתענו לי על שאלה אחת: כמה פעמים אמרתם לעצמכם “הוא בכלל לא נשמע כמו חרדי/ערבי/מתנחל/שמאלני/אישה/ביביסט" כדי לתאר את העובדה שמישהו הצליח לאתגר את הרושם הראשוני שלכם מהצורה, עוד לפני שנדרשתם לתוכן?
מכיוון שאף אחד לא קם, אני מרגיש חופשי להמשיך - חופשי כמעט כמו שהרגשתי במהלך חודש שבו לא הייתי צריך לגלות לאף אחד אם אני חושב שנתניהו הוא גאון הדור או נרקיסיסט מושחת (מאחר ששאלתם, אשיב שלדעתי הוא שילוב בין השניים).
למה הדבר דומה? לנסיעה לכיוון ירושלים. עם תחושת המחנק ששורה עליך באזור גינות סחרוב, עם חוסר האוריינטציה שתוקף גם נווט מצטיין בסיירת מטכ"ל, אי שם בסביבות גשר המיתרים - ובעיקר עם התשוקה הזאת לצאת ממנה לפני שמישהו יוריד את הש"ג או יבקש ממך להציג את ה"פס" המיוחד שיאפשר לך לרדת בחזרה לכיוון שער הגיא, בואכה מחלף נתב"ג, שבו כמו בשיר היפה של לאה גולדברג: “לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו", עת הופיע באופק קו הרקיע של תל אביב.
כן, אני יודע שכל זה סובייקטיבי. יש מי שחש בדיוק את אותה התחושה בעשותו את הדרך ההפוכה. ובכל זאת, שמונה מתוך עשרה קוראים הנהנו בהסכמה למקרא הפסקה הקודמת (אפילו ששלושה מתוכם יקפידו לקרוא לי “פלצן").
זה לא מניפסט, חלילה, לעידוד הגירה מישראל אלא רק רצון להגיד משהו שלא יהיה בהכרח מניפסט. כלומר, לנהל שיח על היחס שבין חיי הפרט לחיי אומה, בלי שתהיה בו אמירה פוליטית מחייבת. למעשה - אולי בלי שתהיה בו אמירה כלל.
רוצים עוד דוגמה? ובכן, הבה נוריד לרגע את ירושלים מעל לראש שמחתנו ונתכנס לדימוי קרוב עוד יותר: הילדים שלנו. הילדים, שיהיו בריאים, הם הדבר החשוב ביותר בחייו של כל הורה. זה לא רק שנעשה הכל למעם רווחתם, נשעבד למען אושרם את כל זמננו, מרצנו וממוננו. ובכל זאת, תהיו איתי רגע במדרגות, רגע לפני שאתם פותחים את הדלת ונכנסים הביתה בתום יום עבודה: האם לא הייתם רוצים למצוא בבית פתק מהילדים “שלום, נרשמנו לתוכנית החלל של נאס"א, אנחנו בדרך למאדים, להתראות בעוד חמש שנים"? נו טוב, ברור שקצת הגזמתי, אבל לא הייתם נותנים עכשיו כל הון שבעולם כדי שהאנשים הקטנים שהם כל עולמכם יתאיידו ממנו לכמה שעות לפחות ויותירו לכם ערב לעצמכם, עם מקלחת נינוחה, ארוחת ערב מוגזמת, כוס יין ובהייה חסרת תוחלת במה שמרצד על המסך?
אז כזה בול. החודש שלי בליסבון היה הארכה של התחושה הזאת, והמפחיד הוא שאהבתי אותו לא משום שהיה לי כחופשה, אלא להפך, דווקא משום שהיה בו פוטנציאל לשגרה אלטרנטיבית, במקום שלא דרש ממני לנקוט עמדה בכל פעם שבה פתחתי את הפה, לפעמים אפילו בכל פעם שבה התלבשתי.
האם מדובר בהבטחה או במקסם שווא? בתוכנית אופרטיבית או בחלום באספמיה? אני מודה שאינני סגור על כך בעצמי, אבל דבר אחד בטוח: אלה מביניכם שיטענו שמדובר בנאמנות או בבגידה, בציונות או בירידה, במחויבות או בבריחה מאחריות - דוחקים אותי החוצה (ותחליטו לבד אם זה טוב או רע).