מילותיו העוקצניות לתקופתן של רוטבליט מסתדרות בהברות המוזיקליות החמקמקות והמיוחדות של קראוס. איכות ההקלטה והמיקס קטסטרופלית, והמעבר לדיסק "שבעים שמונים" לא שיפר אותה. סרטי ההקלטה המקוריים לא נמצאו. ממרחק 35 שנה היה משהו טבעי, מובן מאליו, כמעט מתחנן, בניסיון להקליט ולתעד את האיחוד. הלך הכיף. הלכה התקווה. הלכה הטובה.
למה "בלדה לעוזב קיבוץ"? כי רבים מאיתנו עזבו מקום דמוי קיבוץ בחיינו. כי אנחנו חיים את השניות הזאת של מה שהיינו, לאן כיוונו ולאן הגענו. היו ימים שבהם העליונות המוסרית, האתית, האיכותית וההתנדבותית של התנועה הקיבוצית, כמו גם חלקה הגדול והלא פרופורציוני בנשיאת נטל הישראליות, בעיקר זאת הביטחונית, היו מקור נחמה לאחדים ומושא קנאה ושנאה לאחרים. "בלדה לעוזב קיבוץ" - חרב פיפיות שניתן לאחוז בה ולהיחתך משני קצותיה - היה ונשאר שיר גדול. לפעמים אני מנגן אותו בריפליי במערכת ומקשיב לו עד שהפרות חוזרות מהמרעה.
האיחוד ביום גשם בקמלוט לא היה קל. בערך מה שהייתם מצפים מסף האמוציות והרגישויות של חבירה מחודשת של הביטלס. מנעד קולה של כץ ירד בכמה אוקטבות. חנן יובל טען שהוא נגד ניסיון נלעג של ארבעה חטיארים למחזר את תהילת עברם והמליץ על גישת אנפלאגד נטולת אפקטים חשמליים. מזרחי פצח בקטעי סולו של ג'ימי הנדריקס והמתין בסבלנות עד שהאבק שקע. מגן נשען על הבס והוריד עם יובל, ובהשראתו, את הרגיסטרים לגובה קולה העדכני של כץ.
יכול להיות שזה אני, אבל אחרי כמה חזרות בוסריות וראשוניות, שעוררו בי השתאות על האופן שבו קלח השיר תחת אצבעות מבצעיו, הם מסמרו אותו. ישבתי מולם, מצומרר כהוגן, קהל של איש אחד, ונתתי להם לשטוף את פניי. זה לקח חצי יום, וזה הדבר האותנטי והקרוב ביותר לרימייק מעשה בית מאת מי ששרו את "בלדה לעוזב קיבוץ" לפני 55 שנה בדיוק. חודש לאחר מכן התבשרתי כי "חדוה ושלומיק", הגרסה הטלוויזיונית של "בלדה לעוזב קיבוץ", בציר 1971, ראתה אור ב־DVD.
למי שיודע שחלק ניכר מתולדות הטלוויזיה הישראלית הכללית מרוממה, כולל תוכניות מקור ותיעוד היסטורי נדיר וחד־פעמי, נעלמו, נבזזו או נמחקו בזאת הנקראת "הסרטייה", שימור "חדוה ושלומיק" על 12 פרקיה, הוא מעשה ניסים. מדובר באנשים שרמת המודעות ההיסטורית והתקשורתית שלהם התבטאה בהקלטות חוזרות ונשנות על אותם טייפים עצמם. חומר הגלם המייצג את מלחמת יום הכיפורים אינו מספיק להכנת סרט תיעודי ראוי אחד.
פרזנטציית ה־DVD אלמנטרית. תפריטה דל: נגן את כל הפרקים יחד או כל פרק לחוד. הקיטועים, הקפיצות, החיתוכים בסאונד, הווליום העולה והיורד, הקונטרסט המשתנה, דהייתו הלא אחידה של חומר הגלם ושאר מרעין בישין קולנועיים שרק מי שערוך נפשית להתעלם מהזוועה השרוטה הנפרשת על המסך במלוא הזלזול המזעזע של שימורה הקלוקל, מוזמן לצפות בה. מאידך, זה לא הזמן והמקום להיטפל לקטנות.
"חדוה ושלומיק" היא מסוג הקפסולות התרבותיות שאסטרונאוטים אמריקאים השאירו על הירח לשימוש תרבויות אחרות כעדות להישגי האנושות. אינכם צריכים להיות קשישים כדי לדעת במה מדובר. הטלוויזיה הכללית לא ויתרה על אף הזדמנות להציף את "חדוה ושלומיק" בשידורים חוזרים. בימי עצמאות ובאישון לילה.
זה החן הטבעי של גפן הצעיר, קצין הצנחנים שנחת ב"מעריב", שהיטיב כל כך לזקק את הסלנג המדובר של תחילת שנות ה־70 לדיאלוגים אמינים ואותנטיים, שמייצגים את רוח התקופה. נטיית הלב הטבעית היא לנחש כי העברית השתנתה באופן ברוטלי ומהותי ב־50 ומשהו השנים שחלפו, וכי הדיאלוגים הארכאיים יתרסקו על האוזן המודרנית והמעודכנת.
אף שנעלם מחיינו בשנים האחרונות, קשה לזהות במנחם זילברמן, הלץ המקריח עם הקוקו, תכשיטים אינדיאניים, מגבעת סטטסון ומנטליות של אופנוען הארלי דרך ישיבת פוניבז', את הצעיר המתוק והמוזיקאי המתחיל, שמואס במסכתות החגים בקיבוץ ורוצה להצליח בעיר. הצעיר המוכר הזה, שבמובנים רבים הוא אנחנו, הלך לאיבוד, כמונו, בתוך בגרותו המסתאבת, ההדוניסטית והרכושנית, שבמהלכה הפך לרהיט טלוויזיוני, בדחן כושל ורב ויצים, שהגדיר את הרף של הטעם הרע.
כגפן עצמו, נשבה שלומיק בהילה השקרית הקלוקלת של הבוהמה התל־אביבית ותכף חלילה, יעשן חשיש ואחר יכתוב ספר בשם "חומר טוב". בתפקיד חדוה, מתקשה יעל אביב למלא את הרובריקה, אבל היא עושה כן במין נאיביות ישראלית מוקדמת. נטולת זדון. קרועת עין. מאמינה בבעלה. תומכת בו. ניצבת מאחוריו וגם מחזירה קרב נחוש לנימפה המבקשת לנשל אותה.
הסיט־קומים האלה תמיד היו בנויים על שנינות הדיאלוג בין בני הזוג. אביב מתקשה לעמוד בכריזמה של זילברמן, אבל אינה טוטל־לוס בשום אופן. רוב הדמויות הנשיות בסדרה נלעגות ממנה.
רוב פרקיה מתנועע הנרטיב של "חדוה ושלומיק" בזריזות מפתיעה יחסית לטלוויזיה הישראלית בחיתוליה המוכתמים. הדעת נותנת שהרבה מאוד השתנה בנוף ובאורחות חיינו ב־50 ומשהו השנים שחלפו. אבל באופן מפתיע, כל הנלעגות של השיכונים מוכי האסבסט ודודי השמש, עליבותו של כביש החוף, יהירותה המובנית של הרצליה פיתוח וסממניה הנובו־רישיים ורדידותה של תל אביב התפתחו בהתאם לתמורות בחיינו אבל לא השתנו באופן מרעיש.
נעים להיזכר כמה אלמנטרי ומובנה בחיינו היה האוטובוס ככלי תחבורה לגיטימי. האוטובוס ב"חדוה ושלומיק" הוא שחקן משנה. הפרייבטים היו פיג'ו 404, לארק, דודג' וספינות אמריקאיות רחבות ירכתיים, אבל הן אינן שונות בהרבה מב.מ.וו סדרה 7, מבחינת ההכרזה היהירה.
"איזה בן קיבוץ בא לבקר בעיר / נבוך עם התרמיל ובלוריתו המתנפנפת / וויסקי טוב מוזג, 'תשתה בחור צעיר'": כאשר אריה מוסקונה, בתפקיד קצין צנחנים צעיר מהקיבוץ שמגיע לעיר בעקבות הצלחתו של שלומיק, מבקר אצל זילברמן, הוא מציע לו וויסקי ומדובב אותו בדבר הקיבוץ. ועוד כהנה וכהנה.
במהותה נוסטלגיה היא דבר ארור. האספקלריה שלה מעוותת את ההווה העכור, מאדירה ומעצימה את העבר ומאיימת על העתיד. "חדוה ושלומיק" היא פצצת נוסטלגיה. ככזאת, היא חוטאת בהפעלת כל המתגים הרגשיים של מי שחיו ואהבו את חייהם בישראל של תחילת שנות ה־70 ולא ראו את האסון מגיע. היא ממחזרת את האשליה שפעם היינו טובים וצודקים יותר, מוסריים ואמיתיים יותר, ובהכרח בעלי עתיד. אף אחד מיוצרי הסדרה לא היה חדור תחושת שליחות או אחריות היסטורית בעת הפקתה מעוטת האמצעים בשנת 71'.
למה לשקר. מכיוון שההיסטוריה הטלוויזיונית שלנו כה דלה בהמחזה ראויה, דרמטית וקומית, של חיינו כאן מאז הקמת הטלוויזיה ב־68', צוברת "חדוה ושלומיק" הדהוד והמהום גדולים מכפי מידותיה. ועדיין, כמי שצפה בה בשוונג אחד, על שש שעותיה, ומודע להפרשת היתר של בלוטות הנוסטלגיה שלו, אינני מהסס מלקבוע כי היא יותר מסך כל חלקיה. היא הקפיאה רגע נדיר וחמקמק בחיינו; שריטות, קפיצות והכל, ולשה אותו לחומרי חיים. לשיטתה, היא אמיתית, ישראלית וטובה יותר מהזבל שמטיחים בנו היום, מלוא החופן.
התרעות פיקוד העורף