כיביתי את הטלוויזיה ובמקומה הדלקתי את המחשב. היום אני כבר לא מעיזה לעשות את זה, יש בי חרדת קודש כלפי הדברים האלו, אבל בימים ההם היה הרבה יותר קל לי להתמודד עם חדשות מעין אלו לו הייתי מדובבת את אחד המעורבים בהן. וכך כתבתי במהירות ובבוסריות:
כתבתי ולחצתי “פרסם". רגע אחרי, ודי כצפוי, הפוסט הזה רץ כמו אש בשדה קרב, שיתפו אותו עשרות אלפי אנשים ואפילו מישהי ממשפחת שאול כתבה לי.
בתחילת השבוע בישרו לנו על חזרתו של אורון הביתה. החזרה היא רק פיזית, נשמתו ונפשו קשורות חזק באלו של אביו והן כבר בגן העדן של מעלה, שמחות זו עם זו, אבל עדיין, משהו הוקל, מעגל קטן נסגר. האבק מתחיל להתפזר, והמלחמה עוד שנייה וחצי מסתיימת, כמובן שיבואו עוד אחריה, טיפש מי שחושב אחרת או מסוגל להגות את המילה “שלום" מבין שפתיו.
אבל הנפש, אוי, כמה נפשות נשאיר שם בשדה הקרב, כמה הלומים, וכמה משפחות פוסט־טראומטיות, שלא לומר מדינה פוסט־טראומטית נביא איתנו.
אני נזהרת בלשוני ובכתיבתי, אבל אני בטוחה שהצער הוא שלקח את אביו של אורון השמיימה, הרצון להיות קרוב לבנו, הגוף שנכרך בנפש וההרס הטוטאלי של שניהם.
יש עוד אמא שאני מכירה, על בנה כתבתי לא פעם בטור הזה. היה לה ילד יפה יפה, שאהב אותה כל כך עד שלפעמים היה מתקשר לבוסית שלה ומבקש חופש בשבילה, כשהייתה מתארגנת לעבודה, עצר אותה ואמר “היום אנחנו ביום כיף, הכל כבר מוכן". בבוקר שישי אחד, מחבל עם קלצ'ניקוב פגש אותו באחת המסעדות בצפון הארץ וירה בו למוות. מאז היא צל של עצמה, כותבת לו הספדים מדי לילה בפייסבוק ואף יום בחייה כבר לא יהיה כיף.
אהיה כנה, מהיום הראשון פיללתי לעסקת חטופים, אנחנו לא עם שמפקיר את בניו ובנותיו, ואם כן, אין לנו זכות קיום כאן. מאידך, היחידות שאיתן צריך לדון ולבקש מהן סליחה על המחבלים שישוחררו הן משפחות הנרצחים ואלו שנשארו מאחור. אני כל כך רוצה לשמוח על חזרתם של כולם, אבל משהו בי כבה, זו לא שמחת ההתחלה כשבאו החטופים הראשונים, את מקומה מחליפה חרדה. הספיקו לי עיניה של לירי אלבג כדי להבין באיזה מצב נקבל אותם.
כמו אביו של אורון, כמו אמו של הצעיר ההוא מהפיגוע, כמו ספיר חברתי, ששכלה את סאן אחיה ומאז השמש לא מאירה לה, כמו הוריה של קארין ז'ורנו מאמבולנס המוות שלא מסוגלים לחייך יותר, וכמו עוד אלפי משפחות שנפגעו ונהרסו בין שהשכול והטבח פגשו אותן במעגל הראשון ובין שבשני, כן, וגם השלישי. אין לי מילים יפות בטור הזה, הוא אפוף עצבות על אף הבשורות המשמחות שמגיעות. לעזאזל,
מתי נרמלנו שמחה על כך שמשיבים גופה ארצה? היינו שמחים פי כמה לו היינו מלווים אותו לחופתו או בחופשתו אחרי הצבא, כשאביו היה משחיל לו כמה שטרות לכיס בשדה התעופה. אבל זו המדינה ואלו אויבינו, ובה בחרנו, ואלו שלא יכולים עוד בתוך כל זה אורזים ועוזבים, שיעזבו, אני בוחרת להישאר אף על פי כן ולמרות הכל.
הלוואי ובשעה שאתם קוראים שורות אלו יהיו כבר תצפיתניות שיישבו ויסעדו את ארוחת השבת הראשונה עם משפחתן, בלי לבקש רשות לקחת עוד פרוסת לחם, לקום לשירותים או ללכת לנוח. הלוואי ובשעת הקריאה של שורות אלו, תמצא משפחתו של אורון מעט נחמה בכל הכאב, הלוואי וישובו כולם הביתה במהרה, ואת תמונות החטופים יחליפו דגלי ישראל על ראשי תרנים ועל אדמת הדם והרצח ישתלו ילדים קטנים, בעוד שבועות מספר, נטעים יפים, לכבוד יום ההולדת לאילנות וצמיחתו של כל מה שנחרב ונגדע.
יהי זכרם ברוך.
התרעות פיקוד העורף