אין פלסטיני (בעזה ומחוצה לה) הסבור כי חמאס ניצחה. אפילו דובר הזרוע הצבאית שלה, בנאום שנשא לרגל הפסקת האש, לא הזכיר את המילה "ניצחון". חמאס המיטה אסון על הפלסטינים. חייהם של 46 אלף פלסטינים אבדו, מחצית מהם לפחות אזרחים. אין כמעט בית ברצועה שלא חווה טראומה. שכונות שלמות נחרבו ושיקומן לוט בערפל. נחרבה הכלכלה של הרצועה, מערכת הבריאות שלה, מערכות החינוך, ונפשם של אזרחיה מצולקת לעד. כל שדרת הפיקוד של חמאס נכחדה, מן המנהיג שבראש הפירמידה ועד אחרון החמושים.
לא רק חמאס, אלא גם ידידיה שילמו מחיר דמים בגללה. ידידתה הטובה חיזבאללה התרסקה, ומנהיגה חסן נסראללה נלקח לבית עולמו. איראן סולקה מהאזור, ובדמשק נוצלו התנאים להדחתו של בשאר אסד. ביירות ספגה חורבן המזכיר בחלקו את ההרס בעזה, וכמותה חלקים נרחבים בבקעא ובדרום לבנון. מתקפת הפתע שתכננה חיזבאללה על ישראל סוכלה, כי יחיא סנוואר גזל ממנה את מרכיב ההפתעה. נכון, ב־7 באוקטובר רשמה חמאס ניצחון צבאי. אבל מחיר הדמים ששולם עבורו כבד מנשוא.
הופעת החמושים במרכז עזה עם החטופים נועדה להראות כי הם שרדו, וכי עדיין הנשק בידיהם ולא נפרק מהם. אלה ניסיונות להציל מעט משרידי גאוותם. כל השאר הם ביטויי הקלה ולא תחושת ניצחון. מי לא יחוש הקלה לשמע הפסקת אש אחרי מלחמה כזו.
עזה מחפשת ריבון
למרות זאת, בראייתה של חמאס, לא הכל אבוד. חלקם רואים בכל זאת עתיד כלשהו לתנועה. במיוחד אם יצליחו למצוא מקום במציאות העתידית שתתהווה ברצועה. הם אומנם איבדו את יכולתם המערכתית כגוף לוחם, אבל שלושה נכסים ששרדו מעניקים להם עידוד. העובדה כי הם עדיין הגורם הפלסטיני ההגמוני והמאורגן ברצועה, החיבוק שהם מקבלים ממצרים ומקטאר, והתמיכה בעם הפלסטיני. תמיכה זו אף גברה במקומות מסוימים – בשל המכה האנושה שספגה חמאס. גם היחלשות הרשות תרמה לכך. היא יצרה חלל שהעלה את מניותיהם.
כדי למנוע מחמאס לשמש גורם משמעותי בעזה, על ישראל לחדול מהססנותה ולהחליט כיצד ברצותה להשיג שם יציבות וביטחון בשנים הבאות. האם בהטלת ריבונות ישראלית מלאה, או בהחזרת הרשות הפלסטינית. אחרי שתבחר באפשרות הרצויה, תדע להגדיר טוב יותר את האמצעים והדרכים לחתור לשם.
לכל אחת משתי האפשרויות יש מחיר. שלטון צבאי ברצועה יוליד לוחמת גרילה פראית. הוא יגבה את חייהם של חיילים, ועלול להשיב את המתיחות אל יישובי העוטף. הבאת הרשות הפלסטינית, אומנם בגיבוי ערבי ובינלאומי, עשויה להעניק לחמאס נתח משני בשלטון שיוקם. נכון שזו רשות חלשה, אבל אין לנו אלא להלין על עצמנו. היטב עזרנו לה להיחלש. אמת, היא גם מושחתת, אבל ממתי זה הטריד אותנו. מושחתים ברחבי העולם הם מטובי ידידינו.
ההזדמנות הסורית
ההודעה שיצאה מדמשק ביום שני בלילה זכתה להתייחסות שולית בתקשורת הבינלאומית. מנהיגה בפועל של סוריה, אחמד א־שרע (ג'ולאני) בירך את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על כניסתו לבית הלבן. הוא איחל לטראמפ הצלחה בתפקידו וקרא לו לחמם את יחסיו עם סוריה. "הוא מנהיג המסוגל להשיג שלום במזרח התיכון ולהשיב את היציבות לאזור", שיבח א־שרע.
הושטת ידו אל טראמפ פורסמה במקביל לתהליך הדרגתי של דחיקת הנוכחות הרוסית מסוריה. עקב בצד אגודל, השלטון המהפכני בדמשק שולח את הרוסים הביתה. המסר ברור, ומדי יום הוא זוכה לאישור מחדש. בקרב בין המעצמות, דמשק בוחרת צד.
איך שגלגל מסתובב. היו ימים שבהם מטוסי הקרב של פוטין הלמו ללא רחם בא־שרע ואנשיו. בעשותו כן, הציל פוטין את משטר אסד והעניק לו עשור נוסף של חמצן לנשימה. אבל אין ארוחות חינם, וכמו האיראנים וחיזבאללה, גם הרוסים גבו מאסד את המחיר. הוא נאלץ להעניק להם נוכחות של קבע בבסיסי הצבא שלו, נתן להם נדל"ן כדי שיפיקו ממנו מזומנים, ולעיתים גם הפקיד בידיהם את נכסיו האסטרטגיים. הם, מצידם, התנפלו על העוגה כמוצאי שלל רב. וכך, במקום שתופרט ותצמח, חולקה סוריה לפיסות וניתנה בידי בעלי החוב.
לפני חמש שנים מסר אסד את ניהול הנמל הימי בעיר טרטוס לבעלות רוסית. החוזה נחתם באישור הפרלמנט, כדי להעניק לו מראית עין של שקיפות וגיבוי משפטי. את המשימה קיבל לידיו התאגיד סטרוי־טרנס־גאז (STG), בבעלות איש העסקים גנאדי טימצ'נקו המקורב לפוטין. השבוע הודיעו רשויות הנמל כי החוזה ההוא בוטל, והנמל החשוב חזר באופן מלא לידיים סוריות.
מי שמניותיהן בעלייה בבורסה של דמשק הן גם ממשלות המפרץ. אין כמותן אומניות ביצירת בריתות עם דמויות כמו אחמד א־שרע. שפתם משותפת: גם הוא כמותן סוני, ג'יהאדיסט, פיקח ומבין היטב דבר או שניים בהלכות האזור. לאורך שנותיה של המלחמה בסוריה מימנו סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר ארגוני מורדים כדי שיפילו את אסד. כמה מאנשיהם מכיר א־שרע באופן אישי. לא במקרה נחפזו שלוש אלה לסייע בבניית סוריה החדשה. הן יביאו איתן מיזמים של נדל"ן וישדרגו את שדות הנפט והנמלים.
מבין שלושתן, הסיפור הקטארי הוא המעניין מכולם. אדמת סוריה הייתה ועודנה נתיב פוטנציאלי להזרמת גז קטארי למדינות אירופה. במשך עשרות שנים שבהן חיבקו את משפחת אסד, בלמו הרוסים את הנחת הצינור הזה, כדי שלא יהווה תחרות לגז שלהם. עתה, בהדיפתם החוצה משם, עשויה הדלת הנחשקת להיפתח בפני הקטארים. כל הסימנים מראים כי היחסים בין דוחא לג'ולאני רשמו התחממות נאה מאז דצמבר. הקטארים יקבלו ערוץ יצוא של גז לאירופה, וסוריה תקבל את המזומנים הנחוצים לה כחמצן.
עכשיו נותר לראות כיצד יגיב טראמפ. האם ימשיך לחבק את קטאר כפי שעשה ג'ו ביידן וייתן לה את ברכת הדרך בנושא הסורי, או ינסה לפגוע במיזם הגז השאפתני בשם קרבתו הישנה לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. טראמפ הוא שחקן מרכזי בעיצוב עתידם של מיליוני סורים. החוק האמריקאי מטיל על סוריה מגבלות מסחריות ופיננסיות נוקשות. זהו צעד ענישה שנולד בימי אסד. כדי לפתוח במפעל השיקום, זקוק א־שרע לרצונה הטוב של וושינגטון ולחקיקה מבטלת מצידו של הממשל החדש.
דונלד טראמפ נכנס לבית הלבן בנקודת זמן מרתקת, שבה הקלפים באזור נטרפים מחדש ומחפשים מי שיסדרם כראוי. בשטחים הפלסטיניים, בסוריה ובלבנון מחכות לו דילמות מדיניות, אבל פתרונן הוא במידה רבה כלכלי. עבור אנשי עסקים, חורבן או פשיטת רגל אינם רק בעיה אלא בעיקר הזדמנות.
התרעות פיקוד העורף