אולי אתם זוכרים את הסלוגן לקמפיין של בנימין נתניהו בבחירות 1996 – "נתניהו זה טוב ליהודים". נזכרתי בו השבוע כשהחל סוף־סוף זמן דונלד טראמפ.
"אני שמח לומר שהחל מאתמול, יום לפני שנכנסתי לתפקיד, החטופים במזרח התיכון חוזרים הביתה למשפחותיהם", אמר בנאום ההשבעה שלו לכהונה שנייה בבית הלבן. בניגוד למה שסברו המתמוגגים ממה שהצטייר ככיפוף ראש הממשלה ואילוצו לממש עסקה, לא הרצון להכניע את נתניהו הוביל כאן.
טראמפ עצמו הסביר בנאומו את אחת הסיבות (אולי העיקרית) לכך שהבטיח גיהינום אם החטופים לא יחזרו עד מועד כניסתו לבית הלבן: "נמדוד את הצלחת הצבא (האמריקאי) לא רק בקרבות שבהם ננצח, אלא גם דרך המלחמות שאותן נסיים, וחשוב מכל - המלחמות שנצליח בכלל שלא להיכנס אליהן". המורשת שיהיה גאה בה, הסביר, תהיה מורשת של "משכין שלום ואדם מאחד". טראמפ רוצה שקט, הוא אינו מעוניין להיות מעורב בסכסוכים מדממים ובמלחמות פעילות ברחבי העולם.
טראמפ אינו ביידן או קמלה האריס, ולכן ניתן להעריך שגורלם של העזתים אינו בראש מעייניו, והוא ממילא אינו סובל מלחץ שמאל קיצוני פרוגרסיבי במפלגתו לדאוג לעזתים. אבל הוא בהחלט רוצה במימוש העסקה על כל שלביה ולא רק מטעמי אמפתיה למשפחות החטופים, ובהם חטופים בעלי אזרחות אמריקאית.
ממש לקראת סוף הקמפיין שלו לנשיאות, שמעתי מבכיר בממשלו הקודם של טראמפ עד כמה היה הנשיא המום מחוסר האונים הישראלי ב־7 באוקטובר. מתברר שגם הוא, ממש כמונו, נשען מדי על סיפורי הצבא החזק במזה"ת בעל היכולות הפנטסטיות. סיפורים שהתרסקו אל קרקע המציאות האכזרית באותו יום ארור. "איך זה קרה דווקא להם?", תהה טראמפ באוזני בן שיחו.
הביטחון שלו, לדברי אותו בכיר, ביכולותינו הצבאיות שוקם רק לאחר סדרת הישגים אדירים במלחמה. חיסול יחיא סנוואר, חיסול חסן נסראללה, חיסול אסמאעיל הנייה על אדמת טהרן, תקיפת איראן, הקרסת חיזבאללה ופירוק הצבא הסורי. אולי זה יישמע מוזר, אבל ייתכן שאלמלא חשב שאנחנו בכל זאת "באלמנט שלנו" מבחינה ביטחונית, ספק אם היה נכנס לאירוע העסקה.
טראמפ שונא חולשה וחולשת מנהיגים. הוא מריח אותה מרחוק ומתרחק ממנה. זה חלק מההסבר לאי־רתיעתו ממנהיגים כמו ולדימיר פוטין ואפילו רג'פ טאיפ ארדואן. ישראל חזקה גורמת לטראמפ לרצות לעמוד לצידה, וישראל חזקה היא נגזרת של ארה"ב חזקה לימינה. העסקה הזאת מתממשת גם משום שחמאס יודע שכבר לא יוכל לבנות על הלחץ הכבד שהפעיל על ישראל ממשל ביידן. לא יוכל לבנות על המתח הקבוע והפער בינינו לבין ארה"ב. אנתוני בלינקן, שר החוץ האמריקאי בממשל ביידן, הודה בריאיון ל"ניו יורק טיימס" כי בכל פעם שהממשל הפעיל לחץ על ישראל – חמאס הקשיח עמדות ונסוג מהסכמה לעסקה לשחרור חטופים.
בחמאס וברשות הפלסטינית, כמו גם במדינות במזה"ת, זוכרים היטב מי היה הנשיא שהכיר ב־2017 בירושלים כבירת ישראל והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. מי הכיר ב־2019 בריבונות הישראלית ברמת הגולן ומי ניצח ב־2020 על הסכמי אברהם. הם יודעים שתהיה התייצבות אוטומטית לצד ישראל בהאג ובאו"ם, ושאין סכנה להחלטות מחייבות אנטי־ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם.
איך אמרה השגרירה המיועדת של ארה"ב לאו"ם בשימוע שלה לפני שלושה ימים בסנאט: "הריקבון האנטישמי באו"ם מביא לכך שיש בגוף הזה יותר החלטות נגד מדינת ישראל מאשר נגד כל מדינה אחרת בעולם, עם כל המלחמות כולן גם יחד".
אי אפשר היה שלא להתרגש עם השבתן המבורכת של שלוש החטופות אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר. תחושת אופוריה של חוב שנפרע כלפיהן והלוואי וייפרע עבור שאר החטופים שטרם שבו הביתה.
זה לא היה קורה לו יישמה ישראל את דוח ועדת שמגר לקביעת עקרונות ניהול מו"מ לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. הוועדה העבירה את המלצותיה אחרי העסקה לשחרור גלעד שליט, שבה שוחררו 1,027 מחבלים, ובהם מחולל טבח אוקטובר יחיא סנוואר.
המסקנות המלאות לא פורסמו, אבל כן נחשפו. הוועדה ניסחה מספר עקרונות, למשל הצורך לנתק בין משפחת השבוי למקבלי ההחלטות בדרג המדיני על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי, ולהעביר את ניהול המו"מ לידי הדרג הביטחוני, ונוסחו ארבע מדרגות למחויבות המדינה לאזרחיה בסדר יורד של חשיבות: חייל שנשבה בפעילות מבצעית, ישראלי שנפל בשבי עקב פעילות טרור, ישראלי שחצה בטעות את הגבול ונפל בשבי ואזרח שחצה את הגבול ביודעין ומרצונו.
די ברור שדבר מהמלצות הוועדה לא יושם במו"מ להשבת החטופים. הדרג המדיני היה מעורב באופן מלא בניהול המו"מ, ראש הממשלה והשרים נפגשו ושוחחו עם משפחות החטופים, והמדרגות לשחרור חטופים לא התקיימו. כל בר־דעת מבין שחמאס לא ישחרר כעת חייל חטוף תמורת מספר אסירים בודד ולא תשוחרר גופת חייל עבור גופת מחבל.
עוד לפני הטבח, בינואר 2023, מתח מבקר המדינה ביקורת על כך שמאז שהוגשו מסקנות שמגר לא בוצעו כל דיונים עליהן בממשלה, בקבינט, או בכל ועדת שרים אחרת, ומרבית ההמלצות לא יושמו. לו אומצו והיו מיושמות בחקיקה, היו מסנדלות את הדרג המדיני בבואו להצביע על עסקה. כך או כך, ההמלצות ההן אינן רלוונטיות לימינו.
קשה להאמין שמי מחברי הוועדה העלה בדעתו תסריט מופרע של מסע רצח, חטיפה והתעללות של חמאס באזרחים ישראלים. לפי הדירוג שיצרה ועדת שמגר, מחויבות המדינה לחייל ששלחה לחזית עולה על מחויבותה לאזרח. אבל מה אם האזרח מגן בגופו על גבולותינו, ומה אם האזרח הופקר ב־7 באוקטובר, מה גובר על מה? אפשר בכלל להשוות? אפשר, סליחה על המילה האיומה, לתמחר?
מה עם מי שעתיד להיפגע בשל השחרור ההמוני של הרוצחים מבתי הכלא בישראל? שהרי הנתונים מראים כי 82% מהם שבים לפגע. האם יש דרך לשקלל זאת בהתחשב בהמלצות ועדת שמגר?
המתנגדים לעסקה כעת מצרים על אי־היצמדות למסקנותיה, והמצדדים בה מברכים על כך, ואני מתקשה להאמין שהן תיושמנה אי־פעם, גם לא בתקופת רגיעה.
התרעות פיקוד העורף