דונלד טראמפ הוא איש חסר סבלנות בן 78, ויש לו בדיוק קדנציה אחת לפניו. הוא פתח אותה עם שלל צווים נשיאותיים כשהוא מוקף באנשי עסקים כמו אילון מאסק, ג'ף בזוס, סטיב וויטקוף ומרים אדלסון - ולא בפוליטיקאים. טראמפ בא לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - עסקים.
מהדרך שבה טראמפ מדבר, נראה שיש לו רעיונות אחרים לגבי מה שקורה כאן. הוא רואה פוטנציאל לעסקה, לא פוטנציאל לפוליטיקה. צדק ד"ר קובי ברדה שאמר שמי שיידע לעבוד עם טראמפ, יעשה ניסים. אבל מי שחושב שטראמפ יעשה עבורו ניסים, לא יצליח לעבוד איתו. בואו ניזהר שלא לשגות בפנטזיות על הניסים שטראמפ יעשה עבורנו, על פי ההגדרות של קיצוני הקואליציה. עדיף שנראה מה הדרך הכי נכונה וטובה לישראל לעבוד איתו.
זה לא בהכרח רע שתהיה פה חשיבה קצת אחרת לגבי הסכסוך, כי הישראלים שקעו בקיבעון מחשבתי נוראי לגביו. מאז 7 באוקטובר גם הפכנו יותר פגועים ועצבניים, ובעיקר תקועים עם הראש בהיסטוריה ובהאשמות שאמורות להוכיח למה אתה טעית ואני צדקתי.
זה מה שטראמפ אמר השבוע: "את עזה צריך לבנות מחדש אחרת. ראיתי תמונה, וזה נראה כמו מתחם הריסות. אבל המיקום פנומנלי. על הים, מזג אוויר מושלם. אפשר לעשות שם דברים יפים". מה בין זה לבין הרטוריקה הישראלית המקובעת.
מדבריו ברור שטראמפ לא ילך בכיוון של שיקום עזה אם חמאס ישלוט שם. הוא לא יחזור לסיסמאות "שתי מדינות לשני עמים", אבל הוא גם לא יזרום איתנו לפינג פונג של "תשובה ציונית הולמת" או לאמירה ש"הרשות הפלסטינית משלמת למחבלים", שאמורה להצדיק כל מהלך נגדי. הוא רוצה עסקה כמה שיותר מהר, והעסקה הזאת טובה לנו.
החלטנו לא להחליט
האמירות של טראמפ בעיקר מזכירות רעיונות יזמיים די מדהימים, שצצו פה מדי פעם בעבר אבל טבעו ברטוריקה המקובעת, ולכן לא קיבלו מספיק תשומת לב. רק לפני שנה כתבתי כאן על רעיון של יזם ישראלי לבנות את עזה לגובה, עם פיקוח של מיני־לוויינים של אילון מאסק, תחת ניהול של האמירויות, מצרים וסעודיה. טראמפ אומר משהו לכאורה מובן מאליו, אבל מרוב שאנחנו תקועים בסכסוך, אנחנו לא ממש רואים אותו: עם ניהול אחר, עזה באמת הייתה יכולה להיות מקום מדהים. לא יזיק לנו לנסות חשיבה חדשה.
את חמאס אפשר לנצח בכל מיני דרכים, כמו למשל ייבוש כספים והבנות ערביות לגבי השלטת סדר. לכן אסור לנו להתחרפן ממפגן הברבריות בעת שחרור החטופות ביום ראשון, או לתת להטרלות של ארגון טרור מניפולטיבי להסיט אותנו מהתוכנית הגדולה. התוכנית הגדולה היא הסכם עם סעודיה ויצירת ציר מתון שיהרוס את התוכנית הגדולה של ציר הרשע באופן סופי. אם נתחיל לשגע את טראמפ עם הגחמות והטלטלות של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, הוא יאבד סבלנות וגם יאבד עניין.
נתניהו מסוגל לראות תוכנית גדולה ומורכבת, אבל ספק אם שותפיו מסוגלים לכך. הם מעדיפים לפרוק זעם באופן ילדותי, ואנחנו מגיעים לשלב שיבדיל באופן ברור בין מי שמסוגלים לקבל החלטות מורכבות עם ראייה לטווח ארוך, לבין אלה שצועקים ורצים לעשות סרטון בטיקטוק. נתניהו יהיה נתון להרבה לחצים ולא תהיה לו ברירה אלא לבחור בטראמפ על פני בן גביר וסמוטריץ'. לטובתה של ישראל, כדאי לעזור לו לעשות את זה ולא להיסחף אחרי פופוליזם משיחי. זו לא שאלה של צדק אלא של שכל. של ניצול הזדמנויות.
כשסעודיה תיכנס לתמונה, נראה שלטראמפ ולצוות שלו יש רעיון אחר שעל פניו יכול באמת לעשות כאן שינוי גדול. עד היום הקיבעון מנע מאיתנו לגבש תוכנית - לא היינו סגורים על מה שאנחנו רוצים, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, כשהתרסק לנו האמון. גם לגבי סיום המלחמה החלטנו לא להחליט - מצד אחד אמרנו לא לרשות הפלסטינית כגורם שינהל אזרחית, ומצד שני לא קידמנו ממשל צבאי. אבל הגיע הזמן להחליט. להיפתח לחשיבה חדשה וללכת עם טראמפ והצוות שלו בדרך למציאות חדשה. כך, אם נאפשר למשהו חדש לקרות, אולי נהיה עדים לניסים.
תודה להרצי
זוכרים את בצלם? אותו ארגון זכויות שהוקם ב־1989 ועם הזמן הקצין עד שאיבד את דרכו, ולכן גם הפסיק להשפיע. היום הוא גורם בעיקר לבוז, משום שיש דברים שהקהל הישראלי לא מסוגל לסבול, והראשון ברשימה הוא פגיעה בצה"ל. משונה, אבל בעולם המחורפן שבו אנחנו חיים, את אותה אי־נוחות שהיינו חשים נוכח מתקפות בצלם על צה"ל, אנחנו חשים לאחרונה נוכח השתלחויות הממשלה.
הרצי הלוי התפטר השבוע, וקשה למצוא מישהו במדינה שלא ברור לו שהלוי צריך ללכת הביתה. עם זאת, ההתנהלות של חברי הממשלה מול הלוי, ובמיוחד של שר הביטחון בעל אפס ההישגים והקבלות, ישראל כ"ץ, היא בלתי נסבלת. לא הכל כשר, גם אם מאוד רוצים להטיל את כל האשמה על הדרג הצבאי, וגם אם רוצים לעשות הכל כדי להימנע מוועדת חקירה ממלכתית.
הרטוריקה נגד צמרת צה"ל, בזמן שזאת הצמרת שמנהלת מלחמה חסרת תקדים בשבע חזיתות, היא לא רק תקלה ביטחונית. כשהממשלה משפילה את צמרת צה"ל, היא גורמת נזק בהמון מובנים, כי פחות אנשים טובים ירצו להגיע לצמרת הזאת. היא גם גורמת לחמאס להעלות חיוך על שפתיו. גרוע מכל - היא פוגעת בציפור נפשו של העם, שאוהב את הצבא ואת הרמטכ"לים שלו.
צה"ל הוא הנכס הכי חשוב של מדינת ישראל, והוא הנכס של כולנו. אין עוד צבא שמתמודד בכל כך הרבה זירות, שמתפקד גם כגוף חינוכי וגם כמנוע כלכלי וכר פורה לסטארט־אפים. הוא מפעל של חברויות לחיים ושל סולידריות - בתוך כל טנק וסטי"ל יש כור היתוך קטן שמחבר בין שכבות ומגזרים ואזורים, שאורג את המרקם החברתי של ישראל. הורינו שירתו בו, אחר כך שירתנו אנחנו - וכך גם ילדינו. הדם, היזע, הדמעות והאהבה של מיליוני ציונים הושקעו בנכס המשותף, ואין עוד צבא כזה בכל העולם.
אז כן, הרמטכ"ל פישל. הוא מקבל אחריות והולך הביתה. כתם 7 באוקטובר יהיה עליו תמיד. אבל במקביל - הוא ניצח עבורנו במלחמה. מילא אי־קבלת האחריות, אבל מה עם טיפה של הפגנת מנהיגות בדרג המדיני? תגידו תודה. תכבדו, מכל הלב. תכירו בהישגים ותרעיפו מחמאות. בעיקר - תפסיקו לטנף. עם כל הכבוד לפוליטיקה ולרצון שלכם לצאת נקיים (מה שלא יקרה בכל מקרה) - אל תפגעו לנו בצה"ל.