כל מי שנרתעים מהגסות האורבנית המופרזת של דונלד טראמפ, "צריכים לזכור שריבונות העם אינה ריבונות של הטעם הטוב". זה הסיכום הקצר, הממצה, של בעל הטור ג'ורג' וויל, לנאום ההשבעה המרתק, המגוחך, של הנשיא ה־47 של ארה"ב. גסות אורבנית בהחלט הייתה בו. טעם טוב רק מעט, אם בכלל. זה בעל הבית החדש־ישן, זו דרכו.
אם נדמה לכם שלישראל יש סיבה מסוימת להיות מודאגת, חשבו על הפנמים. מי שקיבלו מהאמריקאים "מתנה מטופשת" – את תעלת פנמה החוצה את שטחם. ומי שטראמפ הבהיר להם, בלי הרבה טקט, "אנחנו לוקחים אותה בחזרה".
לסיפור ההיסטורי על כריית תעלת פנמה יש ניחוח של ברוטליות אמריקאית מתחילתו. הנשיא טדי רוזוולט הבין שקולומביה, ששלטה בשטח, תהיה קליינט קשה. לכן עודד מורדים פנמים להכריז על עצמאות, כי עם מדינה פנמית חדשה, בחסות אמריקאית, יהיה קל יותר לעשות עסקים. בקונגרס היו כמובן מי שגינו את ההתנהלות הכוחנית שלו. הוא כינה אותם "סריסים". שר ההגנה שלו, אליהו רות, שלח לו את המסר הבא: "הואשמת בפיתוי והוכחת ללא ספק שאתה אשם באונס".
טראמפ שיבח בנאומו את הנשיא שקדם לרוזוולט, זה וויליאם מקינלי, שהכשיר את הקרקע לפרויקט התעלה. אם אתם קוראים את הגיליון הזה, כנראה שוויתרתם על חוויה מרתקת להורים וילדים, לפחות על פי הפרסום. חבל. בדיוק השבת יכולתם לחגוג את יום ההולדת של הנשיא מקינלי. הוא נולד ב־29 בינואר 1843, כלומר – השנה מלאו לו 182, ובמוזיאון הנשיאותי שלו, בקנטון אוהיו, מציינים השבת את המאורע. בין השאר, בציון אהבתו הגדולה לבעלי חיים, ובעיקר לתוכי המפורסם שלו "וושינגטון פוסט", שנהג – כך מספרים במוזיאון בעלי החיים הנשיאותיים (כן, יש דבר כזה!) - לשבח את יופייה של כל אישה שעברה ליד הכלוב שלו.
נשיאותו של מקינלי הייתה קצרה מהרצוי, ונקטעה בטרגדיה. הוא נרצח בכדורי מתנקש. רוזוולט, יורשו, היה ססגוני יותר. אבל הוא לא הדייר הראשון בבית הלבן ששאב מכהונתו השראה: גם קרל רוב, יועצו של הנשיא ג'ורג' דבליו בוש, היה מעריץ גדול של מקינלי, "הארכיטקט של המאה האמריקאית", כפי שמכנה אותו הביוגרף החשוב שלו, רוברט מרי. בתקופתו של מקינלי, סוף סופה של המאה ה־19, נרשמו לאמריקה לא מעט הישגים. הכלכלה התאוששה לאחר משבר, בין השאר משום שנמצא זהב באלסקה. הוואי צורפה לארה"ב כטריטוריה חדשה. מקינלי ניהל גם מלחמה בקובה. הוא שלח צבא לסין. והוא התלבט, יחד עם המחוקקים ועם ועדה שמינה, אם לכרות תעלה בגואטמלה או בפנמה, כדי לחבר את האוקיינוסים.
טראמפ אינו מקינלי. הוא נער שמנת מניו יורק, בן עשירים גס רוח. יש לו כריזמה, יש לו הומור, ויש לו צורך בלתי נדלה לדבר בעיקר על עצמו. מקינלי לעומתו התבלט במעשי גבורה בקרב אנטיאטם, בתקופת מלחמת האזרחים, אחד מהקרבות החשובים והעקובים מדם של המלחמה. כנשיא, הוא היה מקצוען יעיל, שהתרחק ממחוות של דרמה – היפוכו של טראמפ. מקינלי קידם את אמריקה בכמה שנים הרבה יותר מרוב הנשיאים האחרים, ועשה זאת בלי להפריע לשלום הציבור. שר המלחמה אליהו רות – זה שהאשים את רוזוולט באונס, אמר על מקינלי ש"לא היה לו אכפת בכלל מהקרדיט". נו, אפשר לומר שזה דומה?
טראמפ והקונספציה
שוב הייתה קונספציה. שוב היה מודיעין לקוי. הקונספציה שהייתה: יבוא טראמפ, ונוכל להילחם בידיים משוחררות. נתעכב עד שיבוא טראמפ, ונוכל להכריע את חמאס (שלא לדבר על סיפוח, עידוד הגירה, הרחבת התנחלויות, מיטוט הרשות).
המודיעין שלא היה: אף אחד לא התריע בקול גדול שטראמפ עומד לעשות בדיוק את ההפך. ואם התריע, ההתרעה נתקעה בדרגים הנמוכים (או שאולי כבר לא נמצא מי שיגניב בסתר את המסמכים לראש הממשלה). אגב, כשתבוא ועדת החקירה, היא תגלה שסימנים מקדימים היו בשפע. טראמפ אמר כל הזמן מה הוא רוצה. לא רמז – אמר. אבל ככה זה כשיש קונספציה. האוזן שומעת רק מה שמתאים לתפיסת המציאות. והנה, שוב ישראל הופתעה. דווקא הנשיא שהיה אמור לשחרר את הכבלים, הידק את הכבלים. העיתוי מדבר בעד עצמו: הקרדיט כולו – אם טוב ואם רע, כל אחד על פי הבנתו – מגיע לטראמפ. הוא אמר "לפני שאכנס לבית הלבן". העסקה נחתמה לפני שנכנס לבית הלבן. הוא אמר: "זה צריך להיגמר". וכנראה שלזה התכוון.
או שאולי זו כבר קונספציה אחרת. כי ממשלת ישראל ממשיכה לומר, וגם ממשל טראמפ ממשיך לומר, שלא יהיה שלטון של חמאס בעזה. ממשלת ישראל אינה אומרת, וגם ממשל טראמפ אינו אומר איך נעבור ממצב א' (חמאס בשלטון, כפי שהתמונות מתחילת השבוע העידו יותר מאלף מילים) למצב ב' (חמאס אינו בשלטון).
האם חמאס מאמין לתחזית שבקרוב ישראל תחזור לחתור לכך שלא יהיה עוד? לו היה מאמין, אולי היה שומר בידיו את קלפי המיקוח הכי טובים שלו – החטופים – ולא היה מסכים לעסקה. מצד שני, אולי הוא דווקא כן מאמין לתחזית הזאת. במקרה כזה חלק א' של העסקה יושלם, כדי לאפשר לחמאס להתחזק, בציוד, באספקה, באנשים, במורל. חלק ב' שלה לא יושלם. כי גם חמאס לא ישלים עסקה שמטרתה חיסולו.
ממשלת ישראל נראית כמי שאין בכוונתה לעבור לשלב ב' של העסקה. ראש ממשלת ישראל מדבר כמי שאין בכוונתו לעבור לשלב ב' של העסקה. אם כך הוחלט, זו החלטה הופכת קרביים. צריך לקוות שהתקבלה לא משום רצונם של השרים לשמור על הקואליציה, אלא בשל אמונתם שבאמת אסור לישראל להמשיך לשלב ב'. למה לא להמשיך? כי שלב ב' מבשר שחמאס עלול להישאר בשלטון. וישראל נחושה – כך היא אומרת – לא להשאיר אותו בשלטון.
כאשר הציבור הישראלי נשאל ישירות על האפשרות הזאת, של חמאס שנשאר בשלטון, גם הוא לא מוכן לקבל אותה. וזה קצת קשה לזהות. כי אם שואלים את הציבור משהו בנוסח "האם את/ה מוכן לסוף המלחמה בתמורה לשחרור כל החטופים?", רוב הציבור משיב בחיוב (ראו לדוגמה את השאלה הקצת משונה בסקר המכון לדמוקרטיה). אבל אם שואלים את הציבור אם הוא מוכן לעסקה שתכלול הסכמה לכך שחמאס יישאר בשלטון – רוב גדול אומרים לא (זו תשובה מסקר JPPI).
מסקנה, לכאורה: תמיכת הציבור בעסקה – ורובו תומך – מעידה על כך שרובו סבור שאפשר לקיים את העסקה בלי לאפשר לחמאס להישאר בשלטון.
האומנם? לא זה המצב אם מתייחסים ברצינות לסקר שבו הציבור נשאל "האם אתה מאמין או לא מאמין להבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיה חמאס לא ימשיך לשלוט בעזה?". לפי הסקר הזה (מאגר מוחות) 61% ענו שהם לא מאמינים להבטחה, 17% מאמינים לה, 22% לא יודעים.
נסכם: הציבור בעד העסקה. הציבור נגד הישארות חמאס בשלטון. הציבור לא מאמין להבטחה שחמאס לא יישאר בשלטון.
ושוב נסכם: הציבור בעד עסקה שהוא נגד התוצאה שהוא מניח שתהיה לה.
שנחזור על זה? הציבור בעד עסקה שהוא נגד התוצאה שהוא מניח שתהיה לה.
זה לא בהכרח לגנותו. המצב באמת מורכב.
ועד כמה טראמפ יודע מה הוא רוצה ביחס לעזה? העובדה שטראמפ הפתיע בלחץ כבד ומכריע על ישראל לקבל את העסקה, לא מבטיחה שלא יפתיע שוב. הוא יכול להפתיע את נתניהו שוב, ולהגביר את הלחץ עוד יותר כדי שיתקיים שלב ב' של העסקה, אפילו אם המשמעות היא השלמה עם נוכחות של חמאס (או, אולי חמור יותר לטעמם של מי מאוהדי נתניהו: נפילת הקואליציה). הוא יכול לעשות גם את ההפך מההפך, להפתיע את תומכי העסקה, ולרופף את הלחץ לקראת שלב ב', מכל מיני סיבות שאפשר להעלות על הדעת. זו המשמעות המסחררת של נשיא בלתי צפוי.
אם טראמפ יוותר על שלב ב' – כבר אמרנו – כנראה שגם ישראל תוותר עליו. לכן נשאל כך: אם טראמפ לא יוותר על שלב ב', האם ישראל בכל זאת יכולה לוותר עליו? האם היא יכולה להיות סרבנית, גם אם טראמפ רוצה מאוד במימוש ההסכם כולו, וגם אם חמאס לא מספק עילה להפסקת התהליך?
התשובה הפשוטה היא: כן, ממשלות ישראליות כבר עמדו מול לחץ אמריקאי כבד ויכלו לו, כאשר הניחו שהאינטרס הישראלי מחייב זאת.
התשובה הקצת יותר מורכבת היא: לא בטוח, כי עמידה בלחץ של טראמפ הכוחני לא דומה לעמידה בלחץ של ברק אובמה או ג'ו ביידן. ממשלת ימין ישראלית שמתנגדת לתביעות של אובמה או ביידן היא ממשלה נחושה שעומדת מול לחצי השמאל ושיש לה בשרוול מעין הבטחה שהיא יכולה לספק בקריצה: "תחזיקו מעמד, עוד מעט יבוא הנשיא הידידותי". אבל ממשלת ימין ישראלית שמתנגדת לתביעות של טראמפ, היא ממשלה שלמעשה מבשרת לציבור הישראלי שאין שום סיעה באמריקה שהיא מסוגלת להסתדר איתה. מה הם יגידו: תחזיקו מעמד ארבע שנים כי אחרי טראמפ יבוא נשיא עוד יותר אוהד?
ביידן וההיסטוריה
לא הישראלים יחליטו איך ההיסטוריה תזכור את הקדנציה האחת של ג'ו ביידן כנשיא, אבל לישראלים תהיה השפעה כלשהי על השאלה הזאת. ביידן כיהן ארבע שנים והתמודד עם כמה משברים עיקריים: משבר הקורונה, שרעידות המשנה שלו נמשכו לתוך הכהונה; משבר הגירה, שלביידן יש חלק לא מבוטל בכך שהתחולל; משבר המלחמה באוקראינה, שהיה המסוכן מכולם, ושדווקא איתו, לפחות בתחילתו, ביידן היטיב להתמודד; המשבר במזרח התיכון – שתוצאותיו עוד לא לגמרי ברורות, ואשר על כן גם המורשת של ביידן הנוגעת לו עודה בגדר סימן שאלה.
"יהא אשר יהא גזר הדין לגבי הנשיאות שלי, נוח לי עם העובדה שכבר לא אהיה בסביבה כדי לשמוע אותו". זה משפט מתוך הספר המוצלח של ג'ורג' דבליו בוש "נקודות החלטה". בוש – הנשיא שבימיו באה מתקפת 11 בספטמבר, שבימיו פלשה ארה"ב לעיראק ולאפגניסטן, שבימיו הכתה בניו אורלינס הסופה קתרינה, שבימיו פרץ משבר כלכלי גדול – הבוש הזה, קשה להאמין, מדורג היום קצת יותר גבוה מביידן בסקרים שבוחנים את שאלת הנשיא וההיסטוריה. 24% מדרגים אותו מעל הממוצע, 42% אומרים שהתואר היאה לו הוא ממוצע, 33% מדרגים אותו מתחת לממוצע. כל זה במענה לשאלה "איך הנשיא יירשם בהיסטוריה".
אם מחסרים את השלילי מהחיובי, בוש נמצא בדפיציט של מינוס 9 נקודות בדעת הקהל. ביידן – שימו לב – בדפיציט של מינוס 35. רק 19% מדרגים אותו מעל הממוצע, 26% כממוצע, 54% מתחת לממוצע (שמהם 37% מכנים אותו פשוט "גרוע"). רק נשיא אחד נמצא מתחתיו ברשימת עשרת הנשיאים האחרונים: ריצ'רד ניקסון. וביידן יותר קרוב במספרים שלו לניקסון שמתחתיו מאשר לבוש שמעליו.
מה משקף הדירוג הזה זו כמובן שאלה נפרדת. דעת הקהל הפכפכה, מושפעת מחלוף הזמן, מאירועים מזדמנים. ג'ימי קרטר, שסיים את כהונתו האחת ככישלון שקצת מזכיר את זה של ביידן, שיפר את מעמדו באורח דרמטי בימי זקנתו. הוא עזב את הבית הלבן כאשר 46% מהאמריקאים אומרים שהוא מתחת לממוצע. הוא הלך לעולמו, לפני כמה שבועות, כאשר 26% אומרים שהוא מתחת לממוצע – וקבוצה גדולה יותר, 32%, אומרים שהיה מעל הממוצע.
יש נשיאים שהזמן עשה להם טוב. מעמדו של ברק אובמה, שסוף כהונתו היה מדכדך, ובישר את בואו של טראמפ, שיפר עמדה. אבל לא לכל הנשיאים שיחק המזל כך: רונלד רייגן עזב בשיא, ומאז נשחק מעמדו ההיסטורי בעיני האזרחים. ביל קלינטון עזב את הבית הלבן בפלוס 25 (שמשמעותו: 47% חשבו שהוא מעל הממוצע, מול 22% שחשבו שהוא מתחת לממוצע), ועכשיו הוא רק בפלוס 5.
בשאלות היסטוריות מהסוג הזה, הקשר בין מה שאומרים האזרחים לבין מה שאומרים ההיסטוריונים אינו הדוק, אבל הוא מתהדק ככל שחולף הזמן. ג'ון קנדי הוא הראשון בדירוג מעשרת הנשיאים ששמם נבדק בסקר בדעת הקהל. ההיסטוריונים לא בהכרח מקבלים את הקביעה הזאת – ששייכת, אם כבר, למחוזות התרבות של הוליווד. אבל צריך לומר: מעצבי הסקר קבעו בעצמם חלק ממסקנותיו כאשר החליטו לשמוט ממנו שני נשיאים: את לינדון ג'ונסון, שבא בין קנדי לניקסון, ואת ג'רלד פורד, שבא בין ניקסון לקרטר. ייתכן שלו היו נכללים בחבילת השמות, הדירוג היה משתנה. אפשר להניח שהיה משתנה.
ביידן מסיים כהונה עם תדמית מנופצת, כמעט מחוללת. מהרפובליקנים, 74% אומרים שיישפט כנשיא גרוע. זה פחות מפתיע. רוב הנשיאים (קנדי הוא החריג) מקבלים ציון טוב למדי מתומכי הצד שלהם וציון בינוני או רע מתומכי המפלגה השנייה. אלא שבמקרה של ביידן, גם בקרב הדמוקרטים הציון שלו פושר למדי. רק 12% מהם אומרים שהיה נשיא שייזכר כ"מצוין". עוד 32% אומרים "מעל הממוצע". 38% אומרים "ממוצע". ועוד 16% מהם אומרים פחות מזה. משמע, רוב הדמוקרטים לא חושבים שההיסטוריה תעשה חסד עם הנשיא הדמוקרטי הזה.
מן הסתם, רבים מהם מאוכזבים מהמדיניות שלו בנושא כזה או בנושא אחר. אבל נדמה שהרבה יותר מכך הם מאוכזבים מהעובדה שבהתעקשותו להישאר בבית הלבן גם כאשר כוחותיו אוזלים, בסירובו לאפשר למפלגה לחפש יורש או יורשת שאולי יוכלו לכבוש את הפסגה, הבטיח למעשה את הבחירה מחדש בדונלד טראמפ.
מותר לנחש שעם הזמן חלקם יתפייסו איתו. אנשי הממשל יפרסמו ספרים ובהם דברי שבח להחלטות שקיבל, וסיפורים מאחורי הקלעים על דילמות קשות שעמד בהן בגבורה. ומתישהו – וכמובן נאחל לו אריכות ימים – גם גילו ישחק תפקיד. אחרי מות קדושים אמור. ומה שנכון במקרה של קרטר, יוכל לחזור על עצמו, בעוד כמה שנים שזה לא יהיה, גם במקרה של ביידן.
"אם עיראק תהיה דמוקרטיה מתפקדת בעוד 50 שנה מהיום, ארבע השנים הקשות הללו ייראו אחרת לגמרי", כתב בוש בספרו. כשכתב "ארבע שנים", התכוון לקשות ביותר. מאז באו קשות פחות, שגם הן לא בישרו "דמוקרטיה מתפקדת" במובן שבוש התכוון אליו. ומצד שני, גם לא עברו 50 שנה. דברים דומים אפשר להציע כמחווה של תקווה לביידן: אם בעוד 50 שנה אוקראינה תהיה מדינה משוחררת מלחצה של רוסיה. אם בעוד 50 שנה עזה תהיה כרך משגשג ושוחר שלום. אם בעוד 50 שנה יתברר שזרעים שנטמנו בימי ביידן העלו עצים גדולים בימי... מי יודע בימיו של מי.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, בספר "President McKinley" מאת Robert W. Merry, בספר "William McKinley" מאת Kevin Phillips, בספר "Decision Points" של ג'ורג' דבליו בוש, במאמר של ג'ורג' וויל בעיתון "וושינגטון פוסט", בסקרי גאלופ ופיו.