זה כבר השבוע השני בו אנחנו זוכים לראות תמונות שלא האמנו שנראה. אחת אחת, חוזרות חטופות משבי חמאס, על הרגליים, אחרי שנה וכמה חודשים של סיוט מתמשך שבלתי ניתן להעלות על הדעת. בשבוע שעבר היו אלה רומי גונן, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי המדהימות ומעוררות ההשראה, והיום, אחרי כל כך הרבה זמן, אלה לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע. ארבע אימהות וארבעה אבות, אחים, אחיות, דודים ודודות, חברים שקיוו שהרגע הזה סוף סוף יקרה. והוא קרה. כל כך הרבה מעגלים שחיכו לארבע נשים צעירות, שהוכיחו לנו שהן חזקות יותר מכולנו ביחד. שהן עברו את התופת האיומה ונותרו עם גב זקוף.
לפני 477 יום, לא היה לנו מושג שנחוש שמחה אמיתית ושלמה כל כך עבור אנשים שלא הכרנו, בשביל ישראלים שייכנסו לנו ללב לצמיתות. מנגד, גם לא היה לנו מושג שנחטוף מפלה נוראית כזו, בדמות כל הסיוטים הכי גדולים שהיה אפילו קיצוני לדמיין. אבל בדיוק כמו ההלם המייסר נוכח המתרחש ב־7 באוקטובר, כך גם האושר הגדול.
לצד ארבעת החטופות ששבו, והדמעות ששוב נקוו בעינינו, אי אפשר שלא לחשוב על אגם ברגר, התצפיתנית החמישית ממוצב נחל עוז שעדיין מצויה בשבי חמאס, ככל הנראה עד שבוע הבא בו תתאחד עם חברותיה. על ארבל יהוד, שעתידה גם היא להגיע למחוזותינו בשבוע הבא, אחרי שהיא הייתה אמורה להשתחרר כבר היום ולהתחיל את השיקום המיוחל. על בני משפחת ביבס, שירי, ירדן, אריאל וכפיר, שעדיין לא ברור מה איתם והלב נחמץ מחוסר הוודאות ומהאימה הגדולה נוכח החשש לגורלם.
האיחודים המשפחתיים האלה, החיבוקים ודמעות השמחה, כל אלו צריכים להמשיך עד החטוף האחרון. גם כשיש שרים בתוך הממשלה שחושבים שזה לא הצעד הכי נכון, חשוב, אנושי והגיוני אחרי הפקרתם של אותם אנשים לגורלם לפני כמעט 500 יום. גם אם ימשיכו לומר מבפנים, מכנסת ישראל ומחוצה לה, שלא מדובר בצו השעה כבר לפני שנה.
כשכל החטופים יחזרו, אנחנו נשתקם. תהיה פה מדינה ששווה וכדאי לחיות בה, בראשה ממשלה ששווה לבחור בה, ונטל ששווה לכולנו לחלוק בו יחד. מדינה בה החטופים והחטופות שיחזרו יהפכו לחלק מאותו לפיד בראש המחנה, בידיעה שהם השיקום שלנו. של כל אלה שציפו כל כך לראותם. הלב מתמלא, הנשימה הסדירה חוזרת אט אט לריאות, אבל זה לא הסוף. עד החטוף האחרון.
התרעות פיקוד העורף