לפעמים, בתוך שגרת חיים רוויית כאב ודאגה, מגיע רגע שמצליח לחדור דרך מעטה העצב ולהצית מחדש את האמונה. כזה היה אתמול בבוקר בכיכר החטופים בתל אביב. לא הקור, לא הבוקר המוקדם, ולא העייפות שהצטברה משבועות ארוכים של חוסר ודאות – שום דבר לא מנע ממאות אנשים להגיע לכיכר ולחוות יחד רגע נדיר של תקווה ואחדות.
בין ההמונים, אלה בן עמי, בתו של החטוף אוהד בן עמי, שעמדה בכיכר והביטה במסך בעיניים נוצצות. "זה רגע שממלא את הלב," היא אמרה. "לראות אותן מחייכות ועומדות על שתי רגליים, אחרי כל מה שהן עברו, זה נותן כוח. אבל אנחנו רוצים את כולם בבית. זה לא נגמר כאן. אין ברירה, חייבים להמשיך לדחוף ולהאמין".
אהרון ברגר, סבה של אגם ברגר, התצפיתנית שעוד ממתינה לשחרורה, דיבר בקול שקט אך נוגע ללב. "מצד אחד, אני מאוד שמח. לראות את החברות שלה חוזרות זה מרגש. אבל מצד שני, אנחנו עדיין מחכים. הלב שלנו עם אגם ועם כל השאר. התחושה הזאת של שמחה ואכזבה, של תקווה מעורבת בעצב – זה קשה. אבל אנחנו אנשים חזקים. אנחנו נמשיך לחכות עד שהכל ייגמר וכולם יחזרו הביתה".
בערב, כשהקור התחלף בחשכה קרירה, הפכה הכיכר למקום של נחישות ועוצמה מחודשת. אלפי אנשים הגיעו לעצרת שנערכה במקום, ובה דיברו בני משפחות של חטופים שטרם שבו, חלקם אף הוכרזו כמתים בשבי. הדמעות שזלגו בבוקר הפכו לקריאות מחודדות בערב: "אנחנו כאן עד החטוף האחרון!".
מדינה שלמה צפתה בהתרגשות בשובן של לירי, דניאלה, קרינה ונעמה לחיק משפחותיהן. אך לצד השמחה הגדולה, התחושה בכיכר הייתה ברורה: העבודה עוד רחוקה מסיום. "לא ננוח, לא נוותר, עד שנראה את כולם חוזרים", הכריזו בני המשפחות מעל הבמה. "החיים – לשיקום. והחללים – לקבורה ראויה. זו החובה שלנו כעם".
האווירה בכיכר הייתה טעונה, מלאת תקווה, אך גם דרישה ברורה. ההסכם הנוכחי, כך אמרו הדוברים, חייב להסתיים רק בהשבת כל החטופים, החיים והמתים, באופן ובמועד ידועים מראש. לא עוד המתנה מורטת עצבים, לא עוד דחיות.
הכיכר התרוקנה בשעות הלילה, אך הרוח שנשבה בה לאורך כל היום לא תדעך כל כך מהר. מהבוקר ועד הערב, היה זה יום של תזכורת כואבת אך חשובה – שכולנו, כעם, צריכים להיות כאן, מחזיקים בתקווה, עד שכולם יחזרו הביתה. כי ברגעים האלה, גם אם לזמן קצר, נזכרנו מהי המשמעות של אחדות. נזכרנו מי אנחנו באמת – עם שחולק כאב, אבל גם תקווה, ומאמין שמחר יכול להיות טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף