אוי ואבוי, איזה בלגן עשיתם בשפה העברית. היה לנו ביטוי קל: בג”ץ, בית הדין הגבוה לצדק. עכשיו יצרתם אי־סדרים, וצריך לומר בגצש”מ – בית הדין העליון לצדק השנוי במחלוקת, או בגצל”ל – בית הדין העליון לצדק הלא לגיטימי, או בגצש”ח – בית הדין העליון לצדק של החבר’ה.

השופט יצחק עמית, השנוי במחלוקת, נבחר להיות נשיא בית הדין העליון, תוך איסור משפטי מוחלט על בדיקת החשדות והחריקות בעניינו. לכן, מעתה תמיד צריך לכתוב בעברית נכונה בדיווחים מבית המשפט “השופט השנוי במחלוקת יצחק עמית אמר”. הכל יותר ארוך. חוסר האמון של הישראלים במערכת המשפט הגיע לשיא התחתון, ועבר אותו.

בטוקבקים יש תגובות כגון “בית המשפט איבד כל ערך בעיני הציבור”, “עמית לא נבחר. עמית מונה בניגוד לנוהל תקין ובניגוד לחוק”, ו”במקום לשמור על כבוד בית המשפט העליון וניקיון כפיו, העדיפו השופט עמית וחבריו השופטים את האמביציה האישית שלו להתמנות לנשיא בית המשפט העליון. שופטי העליון שנתנו יד למינוי בלי לפחות למצות את בחינת הטענות שעלו נגד השופט עמית, בין השאר במאמרים מקיפים של קלמן ליבסקינד, ייזכרו לאו דווקא לחיוב”. וזאת, בצד תגובות נמוכות יותר ורגילות כגון “יריב לוין לא יעצור עד שהוא יחריב את המדינה”.

הקרע הזה, שנעשה תוך בוז להצבעה ולרגשות אזרחי ישראל, בא בימים שבהם הישראלים כואבים נפילת חיילים, עוסקים בטיפול בחיילים פצועים, שקועים באבל שלא נרגע על רצח אזרחים, נשים וילדים, ובעיקר – כולנו בציפייה לשחרור החטופים ובחשש למי שלא משתחררים. כל המדינה גם חושבת על פעוטות משפחת ביבס עם שיער הגזר הזוהר שלהם, ועל גורל אמם שפניה ברגעי חוסר האונים של החטיפה הם סמל למדינה שקרע מעמדי מלאכותי מְסַכֵּן ומיותר, בצד שגיאה של מערכת צבאית שטעתה כל טעות אפשרית, מוטטו את האמון בה.

באווירה כזו, בשבוע כזה, היה ראוי שבית המשפט יניח בצד מאבקי כוח גסים ויקשיב לשוועת הישראלים – לחכות. צריך גם לבטל את משפט נתניהו, משפט מגוחך. מלאכי הגיחוך גם דאגו שהשבוע, כשנתניהו ביקש לא להופיע ליום עדות כי מצבו הבריאותי לא קל, סירבו לו בגסות, אבל אז המשפט נדחה חה חה כי שופט קיבל נזלת. טוב, סליחה, לא נזלת, כי שופט חלה. איחולי החלמה.

ביום שני חל בכל העולם יום השואה הבינלאומי, ויש קשר. כי העם שלנו שרוי עכשיו בהתקפה אנטישמית, וצריך איחוד ולא קרעים. מאוריציו מולינרי, אחד האינטלקטואלים האיטלקים הבולטים, מי שהיה עד לאחרונה עורך העיתון “לה רפובליקה” (אולי הוא שילם את מחיר עמידתו לצד ישראל והאמת), אמר ביום שני בטלוויזיה האיטלקית, לרגל יום השואה הבינלאומי, כי לראות את הטרוריסטים של חמאס נמצאים על במה עם נציגי הצלב האדום, וחותמים יחד על מסמך, זו נורמליזציה של הטרור האנטישמי, וזה נורא. עוד נאמר באותו משדר, שאם ישראל הייתה קיימת בתקופת השואה, ואם ישראל הייתה מפציצה את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ, כל מדינות אירופה של היום היו מתייצבות בצד של היטלר. אלה לא ימים ליצור קרע בישראל ובעם היהודי. אלה ימים לאחדות פנימית, לרפורמה משפטית מבריאה ומאחדת.

מעכשיו, מה ימנע מבית המשפט העליון לקבוע שכהונת שופט בבית המשפט העליון עוברת בירושה, על פי קשר דם, משופט לצאצאיו החוקיים, מעתה ועד עולם? דבר לא ימנע זאת. אפילו יצדיקו את זה, כמו שמסבירים את הגיון שיטת הסניוריטי. יאמרו שהעברת כס השופט בבית המשפט העליון בכוח ירושה וקשר דם מונעת מתחים ומאבקי כוח.

הדמוקרטיה איננה עוד. זו לא הגזמה רטורית. זו עובדה. אנחנו מאמינים שזו דיקטטורה משפטית רחומה ואנושית. הטירנים של מערכת המשפט, כך אנחנו מנחמים את עצמנו, בוודאי לא ישתמשו בכוחם הבלתי מוגבל, הנובע מעצם ההשתלטות שלהם על מקור כוחם, כדי להרע לבני אדם. אבל זו אמונה שבאנגלית שמה ווישפול ת’ינקינג. משאלת לב, אשליית תקווה, חלום בהקיץ, תעתועי תקווה, אופטימיות מנותקת, מחשבה משאלתית, או תקוות שווא – כל אלה הם ביטויים לתיאור מצבו של האדם הקטן מול היחס שאותו הוא עלול לקבל ממערכת המשפט הזו.