אלו היו שנים שבהן באתי לניו יורק גם כדי לאכול, ומההיבט הקולינרי לבדו היה ה"Silver Star" בזבוז זמן מובהק. עם תפריט ענק בלמינציה פלסטית, מבייקון, ביצים וטוסט (גם חיטה מלאה) ועד זאכר טורט, מלצרים שגילם כגיל בית הקפה וויטרינה מסתובבת עמוסה להתפקע בבניין קומות של טורטים ושטרודלים, היה ה"Silver Star" השתקפות אותנטית של נטייתו הגסטרונומית של אדם.
עם הקפה האמריקאי באותן שנים אפשר היה להסיר פוליטורה מעץ; ממילא ידעתי שאחרי פגישת העבודה עם אדם אלך לאכול משהו קטן במסעדה אהובה עליי.
לא במקרה נקלענו יחד למנהטן. הייתה לי הזכות להיות הדולה של "לוסטיג", הרומן הראשון והאחרון של אדם, שאותו כתב באותם ימים. שבוע שלם נפגשנו מדי בוקר בבית הקפה. אדם נתן לי דפים מהספר שאותו כתב בעט נובע בכתב ידו הקליגרפי המרתק, עם ריבוי אל"פים גם היכן שהיו מיותרות.
זה היה תור הזהב של האל"ף בחיינו; תקענו אותה בכל מקום. הטקסט לא היה בסדר כרונולוגי; מספר העמודים השתנה מדי בוקר; אדם מיקם את העמודים עבורי בקונטקסט של הספר. עם כתב היד בתיק שלי, שבתי למלון כדי לקרוא.
למחרת התבקשתי למסור לאדם את דעתי על מה שקראתי וחוזר חלילה. מותר היה עדיין לעשן במנהטן, ולפעמים היה נדמה לי שאדם מקפיד להציב בינינו עננת עשן שהסתירה את פניו. הוא לא הגיב על התגובות והיה נד בראשו. לפעמים.
זה היה קשה. השאלה הרי לא הייתה אם אדם יכול לכתוב רומן. הוא היה אחד הכותבים המחוננים, הכריזמטיים והאניגמטיים בעיתונות הישראלית; לפעמים המריאה כתיבתו מעל קורא העיתון המצוי, שחש דחוי וקרצף את פדחתו בכעס.
במדורו הפופולרי "קשר עין" במוסף "ידיעות אחרונות", כתב אדם הרבה סיפורת, אבל הוא היה מהעיתונאים שלא ראו בקריירה ספרותית כתיבה אנינה וחיונית יותר מטקסטים בעיתון.
הוא לא היה סופר מתוסכל. חברו חיים באר טען שאילו הסתייע, יכול היה אדם להיות סופר גדול. אין ספק. אבל לפעמים אנחנו מסתפקים בבמה שמעניק לנו מדור אוטונומי במוסף. בעיקר משום שאדם התכנס במינימליזם ככותב. לפעמים היה נדמה לי שהוא מסוגל לכתוב את התנ"ך על ביצה.
מה חשבתי על "לוסטיג"? חלפו 40 שנה מאז צאתו לאור, ואף שקראתי אותו כמה פעמים ב־1985, העותק שלי נעול במחסן בקונטיקט; רק לפני שבועיים קיבלתי "לוסטיג" משומש מגדעון גלעדי בחנותו האקלקטית "בוקספר" בחיפה.
באותם ימים היה "לוסטיג" ההזמנה הנדיבה ביותר לחייו של אדם. בדש האחורי מוצג "לוסטיג" כ"ספר אוטוביוגרפי בעיקרו, תיאור פרשת חיים ישראלית כמעט אבסורדית, משעשעת וטרגית, שתחילתה בשנות ה־60 בישיבה תיכונית וסיומה ב־1984 בברוקלין".
חיפשתי בספר כמה מילים שיעבירו את מהותו ובחרתי באלה: "בסופו של חשבון, יתכן שאני הוא זה שבגד בלוסטיג וגרם להגלייתו לברוקלין. יתכן שאני הוא זה שבגד בחלפן היהודי בלום, שנירצח במהלך מלחמת יום כיפור. יתכן שבגדתי בילין־מור. אני זוכר את הפרטים של הזיית הבגידה. שכבתי במיטה, ידי חופנות את אשכי, פני מופנות אל התיקרה, וראיתי אותי ואת ילין־מור יושבים בחדר סגור, כשהוא, מבוגר ועייף, תלוי בי, בבגידתי...".
מסימני הכתיבה שלנו באותם ימים היה ריבוי אותיות וסימני פיסוק שלא לצורך; יותר מדי אל"פים, יו"דים, קו מחבר, פסיקים ומה שנקראים באנגלית runaway sentences, משפטים שאינם נגמרים. לקח לנו זמן להיגמל מסטיות התקן המעיקות. לזכותו ייאמר, אדם נגמל מהר ממני ופיצח את סוד הצמצום.
ממרחק הזמן נקרא "לוסטיג" כמו השתיל הרך שצמח והפך למדינה הקשה, האלימה, המסוכסכת ונטולת התקווה שהיא עכשיו. "לוסטיג" אינו נבואה; הוא האופן המדויק שבו ראה אדם הווה ועתיד.
אובססיה שבגללה שלח אותי לראיין את בזם בתחילת דרכי ב"מוניטין", ושב ושלח אותי אליו 20 שנה אחרי, הפעם לבזל, שווייץ, שבה גלה בזם (אדם ערך גיליון חגיגי של "סופשבוע" וכסף לא היה מכשול). היה טוב עם נפתלי בבזל. צילמתי אותו על המרפסת הקטנה במלון "שלושת המלכים", שבה צולם הרצל משקיף על הנהר.
ימים חלפו ו"לוסטיג" התגבש אצלי כהכרזת העצמאות של אדם ובחירה - חד־פעמית הסתבר - לחצות את הקווים מעיתונות לספרות. היה ברור לשנינו שיארבו לו כל מי שעצם קיומו חרה ואיים עליהם, ולכן התמניתי, כעורך "מוניטין", לאיש יחסי הציבור של "לוסטיג".
לפני ואחרי "לוסטיג" השקיע אדם בהגדרת הישראליות, שלו ושל הזולת. זה היה אחד הנושאים האהובים עליו: "אני מבקש לומר לו, לוסטיג, אתה לא סחבאק. לא אתה. לא אני. לא אנחנו. לא המין שלנו. אנחנו מין לעצמו. הם סחבאק. הם משפחות האדמה הסחבאקיות. שין סחבאק. הבחורים של שין סחבאק. לא אנחנו. סחבאק הוא ריר. אנחנו הדור שאמור היה לרשת את הארץ לאחר שתועבת הסחבאק כעשן תכלה".
רבים מקוראי "לוסטיג" לא הצליחו לנער את התחושה שהם סחבקים. כך עורר הספר ויכוח בין היהדות הדתית לחילונית שאדם היה גשר מונח בין השתיים.
לעיתים ארכה השיחה בינינו עד זמן ארוחת צהריים. לפעמים אכלנו יחד אחרי שאדם השביע אותי שהאוכל יהיה מתון, לא אקזוטי ולא חריף. מה שלא מסביר למה לקחתי אותו ל"Nataraj", מסעדה הודית קטנה בקומה שנייה בשדרות לקסינגטון ומדוע כל מה שהזמנתי היה מאסכולת הווינדאלו. זה לא היה מכוון.
שנים רבות לאחר מכן, בתקופת הגמילה שהייתה אחת התקופות הקשות בחיי; כאשר עדיין רעדתי בכל גופי והייתי חלש כעלה נידף; זומנתי לדירתו של אדם ברחוב רוחמה ביפו. לא ידעתי מה אדם רוצה ולא רציתי להסגיר את העובדה שאני מגשש את דרכי כעיוור באפלה; מצבי הכספי אז לא היה רלוונטי לדעתי, אבל אדם רצה לדבר על תוכנית החומש הכלכלית שלי, או היעדרה.
כלומר, הוא היה משוכנע שהאוויל שבמחיצתו אינו מבין מה הוא שח ולכן עיניו מתעגלות ותועות כמו גולות. "אם לא, אני יכול לחזור על עצמי. אבל אל תגיד לי שהבנת אם לא הבנת".
אדם ידע שרונאל מבין בהוויות העולם, בשעה שלי לא היה מושג בחיסכון, קרן גמל ופנסיה. הפגישה, תוכנה והאירוע כולו, נשכחו ממני בציפורני הגמילה; לא סטודיו, לא רונאל, לא שקיעה יפואית.
הנושא היה עתידי. מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. או במילים אחרות: כיצד הגעתי לגיל 40 פלוס ללא מושג קלוש איך לנהל את עצמי. מדוע איני מצליח להפוך את כישוריי המסוימים לכסף. זה התחיל נעים והפך ברוטלי. מתישהו שאלו אדם ורונאל כאיש אחד, האם כבר עשיתי את המיליון הראשון שלי? כי הם כבר עשו.
זה היה מביך ומעליב, ובהיתי בשניים כמו בחייזרים. לא הבנתי את השאלה, אבל הם רצו לדעת אם שמתי מיליון שקל בצד ליום סגריר. מאופן הדיבור ניתן היה להבין שהם שמו.
חשבתי שדבריו של אדם באו ממקום אכפתי ומודאג, שאי אפשר היה לא לקחת אותם ללב. הוא טען שסגנון חיי חשוף ופומבי מדי והמחיר שאני ומשפחתי משלמים עליו הוא בלתי נסבל. לשיטתו, אין זה מועיל לריב עם אף אחד, בעיקר לא עם מי שיכולים להעסיק אותך.
טען שעליי להפסיק לחיות כמי שחייו נגמרים מחר ולדאוג למשפחתי. אדם נכנס לי לנשמה במגפיים כמו אורי דביר למערת נקיקים, ולא יצא עד שהגג התחיל להסתובב והיה עליי ללכת הביתה.
חשבתי שאדם ורונאל התנשאו עליי ושהפגישה הייתה סוג של התערבות (intervention) שנהוג לעיתים לעשות לאלכוהוליסטים ונרקומנים. לרוב לא מתגאים בפגישות רגישות כאלה בדיבור על המיליון הראשון. לא הייתה שם אף המלצה פרקטית כיצד עליי לשנות את חיי כדי להיות רנטבילי.
אין לי ספק שאדם היה משוכנע שלא הבנתי מילה ממה שאמר. אני חושב שסמך על משפחתי שתהיה לה השפעה חיובית עליי. אדם הוכיח את עצמו ביותר מדיבורים. כאשר חזרתי פעם בטיסה מניו יורק ישר לתל השומר שם אושפזתי עם חשש לדלקת לבלב, שלח אדם לבית עם שליח צ'ק ע"ס 5,000 דולר. לא פדינו אותו, אבל זו הייתה ג'סטה שלא הייתה מוכרת במקומותינו. מישהו אחר היה נותן שקלים. אם בכלל.
אחת הפעמים האחרונות שבה נפגשנו הייתה באולם "סיפריאני" מול גרנד סנטרל סטיישן בניו יורק, באירוע שאדם הפיק במלאת מאה שנה לבנק לאומי. זו הייתה חלטורה, ואדם לא נראה שמח בניו יורק. היא הייתה חמדנית מדי בעיניו, נקייה מדי, מגונדרת. ההומלסים נעלמו מהרחובות. והוא הרי היה אזרח של "צ'לסי הוטל".
ערב אחד הוא הזמין אותי להצטרף לארוחה עם מנהלי הבנק. לא מסוג הארוחות והמסעדות שהייתי מורגל בהן. לא מסוג האנשים שיצא לי לסעוד איתם. כאשר רצה להיות מהודר יותר מז'אנר הג'ינס שאפיין אותו, היה לו ז'קט קורדרוי שחור.
התרעות פיקוד העורף