זו הייתה יכולה להיות הבת שלי. זה המשפט שרץ אצלי שוב ושוב בראש כשאני מתבונן בנשים צעירות, שורדות שבי, שיישאו את קרוב ל- 500 הימים הנוראים בשבי חמאס כצלקות כל ימיהן.
הבת שלי, למזלה ולרווחת הוריה, אחיה, אחותה, סבותיה וחבריה הרבים, התגייסה כעשרה שבועות לאחר 7 באוקטובר, לתפקיד שונה מזה של התצפיתניות. שונה אך דומה, לפחות מבחינת הקרבה לאזורי העימות, שלא נדע. לכן בקלות רבה, רבה עד להבהיל, יכולתי להביט בפני ההורים, האחים והחברים הקרובים, דמעות בעיניהם אך תקווה בליבם, עת יצאו להפגין, למחות ולזעוק.
לא צריך להיות אב לילדה בת 19 כדי להבין את מצוקתם, אבל כאשר יש לך אחת כזאת משלך, בבת עינך, ההזדהות שחש כל הורה באשר הוא, כמעט כל אדם באשר הוא בן אנוש, הופכת לטוטאלית, אינטימית כמעט.
לירי, נעמה, דניאלה, אגם וקרינה, חמש התצפיתניות ששרדו בשבי, נדמו בעיניי לבתי. (אורי מגידיש חולצה במבצע צבאי, ונועה מרציאנו ז"ל נרצחה בידי שוביה). אבותיהן ניבטו אליי מהמראה בחדר האמבטיה, עת שכבתי לישון או הקצתי משנתי בבוקר. אני, בניגוד להם, זכיתי במתנת השינה שאני מניח שלא צברו הרבה ממנה לאורך כמעט 16 חודשים.
זו הייתה יכולה להיות הבת שלי, אבל זו לא יכולה הייתה להיות הבת שלך, חבר. אתה, אתם - שהוצאתם עצמכם מהכלל וכפרתם בעיקר.
הציונות המעשית שואבת את מקור השראתה מהרוח היהודית, מ"אם אשכחך ירושלים" בכל טקס חתונה כדת משה וישראל, ומ"לשנה הבאה בירושלים" בכל סדר פסח. ובכל זאת, כפי שאמר לי פעם אחד מהוגי הדעות ואנשי המעשה הגדולים בדורנו, יהודה הראל, איש ההתיישבות בגולן: "העובדה שאני מעריץ את סבא שלי - שהרי אלמלא אמונתו לא הייתי כאן - אינה אומרת שאני רוצה להיות כמוהו". המשפט שצריך להופיע מתחת לסמל המנורה, סמלה של מדינת ישראל.
השילוב הזה בין סייפא לספרא הוא שמבדיל בין ציונות ליהדות. יהדות התקיימה גם בגולה, ציונות יכולה להתקיים רק בארץ ישראל, וכדי להגן עליה כולנו צריכים להיות שותפים שווים, בעלי מניות במפעל המפעים הזה, מהגדולים בתולדות העמים אם לא הגדול שבהם.
השירות בצבא ההגנה לישראל הוא בעיניי זכות, אך מאחר שברור לי שאנחנו חיים בעידן של דו־שיח (מבורך כשלעצמו!) בין קולקטיב לאינדיבידואל, צריך להקים סביבו מערכות שיאפשרו לכל צעיר וצעירה בריאים בגופם ובנפשם לשרת גם בצורה אינדיבידואלית את הקולקטיב, לתרום בלי לפגוע באמונתם, בדתם, בנפשם, במינם ובעוד דברים שמפרידים בין אדם לחברו.
תקראו לזה שירות לאומי, אזרחי ועוד: בכוחות ההצלה ולוחמי האש, בין תומכי הרפואה בבתי החולים וכוחות העזר במוסדות סיעודיים, במערכת החינוך ובבתי החרושת. בכל אלה יש חוסרים שקוראים לכל אחת ואחד לתרום תרומה גדולה בלי לפגוע כהוא זה באורחות חייהם. רוצה לומר, לא צריך להיות גולנצ'יק או תצפיתנית, טייסת או חובש - אפשר להיות גם עוזר לגננת, סניטרית, לוחם אש או פועלת במפעל חיוני. איש באמונתו יחיה, אישה בדרכה תתרום.
דבר אחד בטוח: ללא השמירה על הערבות ההדדית הזאת, וכל עוד צה"ל אינו יכול לוותר על גיוס החובה, לא יהיו לנו חיים במקום הזה. ההשתמטות המתוגמלת אינה יכולה להימשך עוד.
הערבות ההדדית עלתה גם בוויכוח על העסקה. איני מזלזל בנימוקי המתנגדים לעסקה, אלא רק טוען שקורבנות פוטנציאליים עתידיים שלה (ויהיו כאלה) אפשר למנוע, אם ננהג בחוכמה. לעומתם, חייהם של החטופים תלויים מנגד ולנגד עינינו, כאן ועכשיו. רוצה לומר, ההסבר ל"למה לא" הוא ספקולציה, הגם שהיא נשענת על הניסיון המר מהעבר. לעומתה, הזעקה ל"למה כן" עולה מתוך ידיעה ודאית כי זה עכשיו או לעולם לא. לכן אני תומך, בלב כבד ומתוך ידיעה נוראית שאת המחדל הזה ניתן היה למנוע.
את המחדל אפשר היה למנוע ואת כל מה שקרה לאחריו אפשר היה לנהל אחרת לגמרי בין שתי המטרות שלמרבה הצער לא יכלו להיפגש: הצלת החטופים והשמדת חמאס עד יפרפר אחרון לוחמיו או האזרחים התומכים בחלאות האדם האלה (וחלק גדול מתושבי עזה - לא כולל ילדים - הנחזים עתה לקורבנות תמימים, הם כאלה) את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו, והלוואי שעוד יגיעו במהרה אל מהללי המוות ומקדשיו.
ואולי זו נקודה טובה לסיים בה את ההבדל התהומי בין עם שמחבק נשים צעירות כאילו היו בנותיה של כל משפחה בו, לבין מי שנושאים על כפיים רוצחים נתעבים. זו זכות הקיום שלנו, לא החולשה (כפי שטועים־טוענים אחדים) אלא דווקא מקור הכוח. אדרבה: יניף עמלק את הרוצחים על כפיים בעוד אנו מחבקים את הורינו, אחינו, בנותינו ובנינו. נזכור את אשר עשה לנו במדבר. נזכור אך נבחר בחיים.