שלא תתבלבלו, המהומה הגדולה סביב פרשת המאמן מיבנה לא קשורה לבגידה ולא לזה שהנשים היו נשואות. הרי כל מה שקרה היה בהסכמה. מה שמקומם בפרשה הזו הוא ניצול הכוח, התלות הרגשית, והגבול הדק שנפרץ בין מקצועיות לאינטרסים אישיים.
הדמות המקצועית, בין אם מדובר בפסיכולוגיה, בהוראה או באימון אישי, מחזיקה בכוח משמעותי על הצד השני. במקרה הזה, מאמן הכושר לא רק אימן את לקוחותיו – הוא היה דמות מחזקת ומעודדת, הוא גרם למטופלות שלו להרגיש טוב עם עצמן. על אחת כמה וכמה אם הן נמצאות במשבר גיל המעבר או שחוות דימוי עצמי נמוך.
"הגעתי אליו שבורה נפשית וגופנית״
אלו ההיבטים בפרשה שמזכירים בעיות מוכרות במערכות יחסים טיפוליות: ניתוח התגובות של הנשים המעורבות בפרשה מראה שרבות מהן הגיעו למאמן במצב פגיע, עם תחושת ערך עצמי ירודה. הוא היה זה שהחמיא להן, שהעצים אותן, שהראה להן שהן שוות יותר. בתוך דינאמיקה כזו נוצרת תלות רגשית, הן תלויות בו לאישור חיצוני.
כשהתלות קיימת, המערכת כבר לא שוויונית. כי אם מישהו נמצא במעמד של שליטה על הביטחון העצמי שלך, על איך שאת מרגישה לגבי עצמך – כבר לא מתקיים קשר בין שני צדדים שווים, אלא משהו שנשען על כוח והשפעה רגשית.
בדיוק כמו שבטיפול פסיכולוגי יש גבולות אתיים ברורים שאוסרים על מטפלים לקיים מערכות יחסים רומנטיות עם מטופלים, כך גם בתחומים אחרים שבהם נבנית תלות רגשית, כמו במקרה של מאמן כושר. ברגע שמאמן נכנס למערכת יחסים אינטימית עם נשים שבאו לקבל ממנו הדרכה וחיזוק - הוא מנצל את הדינמיקה הזו.
מוסר? זה לא הסיפור
הפרשה הזו לא מעוררת סערה כי "אנשים מוסריים ונגד בגידות". החברה שלנו סלחנית למדי כלפי רומנים מחוץ לנישואים. כאן זה סיפור אחר: הסערה נובעת מההבנה שמישהו שניתן לו אמון מקצועי, שמישהי סמכה עליו, השתמש במעמדו כדי ליצור קשרים שלא היו מתאפשרים ללא הדינמיקה של כוח ותלות.
בדיוק כמו שנוכלים יודעים לספר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע, לייצר אצלם תחושה של ביטחון ונחמה ואז לנצל זאת, גם כאן – המאמן סיפק לאותן נשים את מה שהן היו זקוקות לו: קשר, חיזוק הערך העצמי שלהן, תחושת משמעות. הוא לא רק מאמן כושר – הוא היה דמות שסיפקה להן חיזוקים רגשיים, בדיוק כמו שגורם בהונאה פיננסית מספק ביטחון כלכלי מזויף. ואז, כשהאמון היה מוחלט – הוא עבר לשלב הבא.
חלוקת קשב
לסיום, יש כאן אולי גם משהו נוסף: בתוך המציאות העגומה של מלחמה וחטופים, אנשים מחפשים משהו אחר לכוון אליו את הקשב – "מעט צהוב לנשמה". פרשות כאלה מציעות הפוגה מהחדשות הכבדות, הן משמשות דרמה שמזכירה לנו שעדיין יש לנו עניין בעניינים אחרים, אפילו אם מדובר בסיפור שמכיל שבר מוסרי משלו.