השבוע אני מציין 20 שנה למעבר שלי למודיעין. אני כותב את המשפט הזה, וקצת לא נעים לי. אתם מבינים, מיומי הראשון בעיר העתיד הבטחתי לעצמי שמדובר בפתרון זמני. כתבתי פעם שבכניסה לעיר צריך לתלות שלט ענקי ועליו מילה אחת בלבד: "התפשרתי". וזאת בדיוק הייתה התחושה. למעשה, אני מתקשה לחשוב על אדם אחד בתבל שחלומו הגדול הוא לחיות במודיעין.
זאת עיר שקמה מתוך הכלום, וככזו היא סובלת מהיעדר מוחלט של שורשים, מסורות ואופי. לא באשמתה, אלה חוקי הפורמט. אפילו לסנט פטרסבורג המדהימה, שהוקמה בדומה למודיעין מתוך החלטה שרירותית של הפיכת אזור נטוש לעיר בשנת 1703, נדרשו עשרות רבות של שנים כדי שהנכס הרוחני המרכזי שלה לא יהיה רק קניון עזריאלי.
שמעתי כבר את כל הבדיחות על מודיעין. מרביתן נכונות. ובמשך שנים ארוכות הן גם גרמו לי למבוכה ניכרת. אבל עכשיו, אחרי 20 שנה, שוב אינני ילד. ואני גם לא מתבייש יותר ביישוב שהעברתי בו את פרק הזמן הרצוף הארוך ביותר בחיי. להפך. מתברר שיש משהו בהיעדרם המוחלט של שורשים, של חלומות ושל יצרים ורגשות סביב מודיעין, שסייע בהצמחה של משהו חדש לגמרי. והמשהו הזה הולך ומתגלה כיציר ישראלי לא רע בכלל. כן, אני יודע. גם "לא רע בכלל" לקוח משדות הפשרה הנצחיים. אבל האם יש מישהו שלא מתפשר בסוף?
קודם כל, מדובר בעיר שלתושבים שלה אכפת. ולא רק מעצמם. יש בה אין־ספור ארגוני מתנדבים, יוזמות חברתיות ואחוזי גיוס לקרבי מהגבוהים בארץ, אף שמדובר ביישוב שהוא ברובו חילוני ליברלי. וזה מתבטא אפילו ברמת שמות הרחובות. בשעה שעיריית תל אביב התנגדה, על פי הפרסומים, להנצחת זכר החיילים שנהרגו במלחמה הנוכחית בשטח הציבורי, במודיעין קוראים לרחובות קטנים ומשעולים על שם חללי העיר. והחללים רבים, רבים מספור. גם הסולידריות.
הלאה. כיישוב צעיר, שמתגוררים בו אנשים ממעמד סוציו־אקונומי בינוני ומעלה, יש במודיעין מינון גבוה מאוד של ניסויים חברתיים וחינוכיים. אין כמעט זרם חינוכי שמקומו נפקד, אם זה דמוקרטי, אנתרופוסופי, חילוני־דתי מעורב ועוד ועוד. הניסיוניות הזאת עומדת כמעט בסתירה לדימוי של מודיעין כעיר אולטרה־סאחית, שבה כל האנשים נראים ומתנהגים אותו דבר. דימוי שיושב על בסיס מציאותי, כי במקור כל תושבי העיר הגיעו מגילים דומים והיו נתינים נאמנים של המעמד הבינוני.
אבל לאורך השנים, הגילים גוונו וגם ההומוגניות נסדקת בהדרגה. זה לא שיש בוהמה מטורפת במודיעין, גם לא ניכרים סימנים עתידיים ניכרים לעין, אבל התקבצו אליה אנשים מרקעים ומעיסוקים שונים לגמרי. אני מכיר באופן אישי סוחרי תקליטים, בוני גיטרות, בעלי סטודיו למחול ויצרני בירות ביתיות, למשל. המגוון הזה נכון גם להרכב האמוני של העיר, שיש בה אחוז גבוה של חובשי כיפות ואחוז נמוך מאוד של חיכוכים על רקע דתי. מנגד, כשאני מסתובב בתל אביב - העיר המרכזית של תחום עיסוקי - אני לא פעם נגנב מההומוגניות הברורה לעין של אנשים שרואים עצמם אינדיבידואליסטים ופתיתי שלג נדירים. אלה שיושבים (בהכללה) באותם בתי קפה, לובשים את אותם מותגים, מקשיבים לאותה מוזיקה ומשמיעים את אותן דעות פוליטיות. בדיוק. מרוב מאמץ להיראות מיוחדים ומעודכנים, הם מופיעים בסוף בתלבושת אחידה.
מה שמביא אותי לתכונה האהובה עליי ביותר של מודיעין - היעדר הפוזה. מבחינתי, כל העיר הזאת נותנת תחושה של מכנסי טרנינג. נוחה, נעימה וממש לא מתאמצת להיות אופנתית. אין כמעט מפורסמים במודיעין. אין מבטים צולבים ובוחנים כשאתה נכנס לקפה השכונתי. ולאף אחד לא באמת אכפת איזו ביקורת קיבלת על הסרט האחרון. רוב האנשים עסוקים מדי בחיים הרגילים שלהם. אי אפשר שלא לצטט כאן שורה שנכתבה על עיר אחרת, זו שבה גדלתי: "חיפה חיפה, עיר אמיתית". וזה נכון גם לעירי הנוכחית. כיוצר, גיליתי שאני שואב השראה דווקא מהמקום הכי רחוק מהברנז'ה, והכי קרוב לחיים עצמם. או בכינויים העממי: מודיעין.
על הסכין
קשה מאוד להבדיל בין טוב לרע בעולם שבו לנשיאות ארצות הברית נבחר אדם שיש בו אין־ספור מידות ברורות מאזורי ה"רע", אבל דווקא בחירתו מאיצה מהלכים "טובים" שקודמו - ואדם שלכאורה יש בו הרבה יותר מה"טוב" לא הצליח לקדם. האם בעולם האלים שאנו חיים בו חייבים לפעמים גם בריונים כדי לקדם את הטוב? בקרוב נגלה.
את אוסטרליה פוקד גל של מעשים אנטישמיים קשים, שמכוונים ישירות כנגד הקהילה היהודית. לא משהו שאפשר לטעון שהוא רק "אנטי־ישראלי". והוא רק הולך ומתגבר כל הזמן. גם בצד השני של העולם, במדינה צעירה יחסית שאין בה מסורות אנטישמיות עתיקות, עדיין שונאים יהודים מעצם היותם יהודים. וזה בלתי נתפס.
כבר כתבתי עליה בעבר, אבל עכשיו עם סיום עונתה הראשונה אני פשוט מפציר לכם לצפות בה. "האחות האחרת" (סלקום TV) היא קומדיה סקוטית על צעירה על הרצף האוטיסטי, שחייה מתהפכים כשאחותה מודיעה לה שהיא מתחתנת. התוצאה מצחיקה, אנושית וגורמת לך להתאהב בכל דמות ודמות. עונה שנייה כבר הוזמנה. אל תחמיצו.