אם יש משהו שמשותף לכל בני האדם באשר הם הוא הרצון להתרגש, להגיע לקתרזיס של רגשות שלא תמיד אנחנו מסוגלים להביע אותם, אלא על ידי גירוי חיצוני. סרטים, סדרות, תוכניות ריאליטי. הטלוויזיה פיצחה את הקונספט והפכה אותו עם השנים למטחנת כסף. זה לא קורה רק כאן, כמובן, אלא בכל מקום בעולם המערבי.
אין ספק שהרגשות של כולנו תלויים בימים אלה על חוט דק ולא יציב, שנע בין עצב לשמחה, בין פחד ואימה לתחושת הקלה ולו רגעית, כי הכל יכול להתהפך בדקות. המצב הנפשי הרעוע של תושבי מדינת ישראל מייצר, בין שנרצה ובין שלא, יחסי תלות סימביוטיים עם מי שמאכילים אותנו בעדכונים שוטפים, כל הדרך אל ההקלה.
אני יודעת שיש אנשים שזקוקים לכך כדי להפיג את המתח הבלתי נסבל. אני מסתכלת על הנדסת התודעה של הצד השני, על הניצול הציני והאכזרי של תוכנית הריאליטי האיומה בעולם כדי ליצור תמונת ניצחון, ואני תוהה איך אנחנו מסכימים לשתף פעולה עם זה. איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו נכנעים למשחק הרייטינג ומשדרים בדיוק את מה שחמאס רוצה שנשדר. אלא אם כן מישהו שם באמת השתגע.
אבל עוד לפני מה שקרה בשבת האחרונה, היה נדמה לי שהערוצים מצאו נוסחה: שואו של ריאליטי באפס עלות, עם כתבים שמזילים דמעות אותנטיות כמו כולנו וגם מזהירים את המשתתפים, כמו בפרומו להדחה בלתי צפויה ב"הישרדות" שעשויה להשתבש ברגע האחרון. מי ייצא, מי יישאר?
החלטתי לא לצפות ברגעים האינטימיים ביותר של מי שהפכו על לא עוול בכפן לפרצופים מוכרים בכל בית. הרגשתי שזה לא יהיה הוגן, לא הולם ולא מכבד. לא הולם לקרוא את האייטמים על הבדיקות הרפואיות שהן עתידות לעבור, לא הולם להיכנס לפרטי פרטים של תפריט ההזנה המדויק שיינתן להן, ואין לי שום צורך לקרוא כתבה שמתארת את המתחם שיקלוט אותן בבית החולים אחרי השחרור. אני באמת מרגישה לא בסדר להביט על כל פרט במראה שלהן. הזדעזעתי למשל מאייטם שכולו נגע למצב שערן ולמשקלן של השבות. בוודאי אינני מעוניינת לחלוק רגע אינטימי בצפייה בסרטונים של האיחוד עם ההורים, אף שהוא שודר באישור המשפחות.
הדמיון של כולנו עובד שעות נוספות, ובוודאי אחרי 15 חודשים של אימה. זה אך אנושי לחשוב שכל אחד ואחת מאיתנו שמים את עצמם בתוך הסיטואציה ותוהים מה היה קורה אם… במיוחד כאשר מדובר בנשים. למרות הסקרנות האנושית והרצון לחזות בפרטי פרטים בסוף הטוב, התקשורת וגם אנחנו, ברשתות החברתיות, ירדנו קצת מהפסים.
את הדיבור ברשתות החברתיות אי אפשר לנטרל, מכיוון שזה אנושי. זו שיחת הברזייה שעברה לכיכר העיר. זה נורא. אנחנו מיד מתבייתים על אלה שנראות לנו טוב מאחרות, בוחנים מי הגיבה בצורה קשה ומי פחות, ולא מתביישים לכתוב על כך בפוסטים ציבוריים. אנחנו מדינה קטנה, אנשים רואים זה את זה ברחובות, ואלו מילים על קיר שיישארו בו לנצח.
הדבר שמכעיס אותי יותר מכל הוא שכולם מדברים על כך שחייבים לשמור על פרטיות השבות והשבים גם שבועות אחרי השחרור, אבל ממשיכים לסקר כל צעד ושעל שלהם. לדווח על פרידות ואירוסים, לתעד אותם באירועים שונים ואפילו להפוך את חלקם לכוכבי רשת, כאילו יצאו מבית "האח הגדול" או מעונה אכזרית של "הישרדות". צריך לעזוב אותם לנפשם. לא לתעד, לא לפרסם ולהשאיר בידי כל אחת ואחד מהם את ההחלטה אם להיחשף.
האנשים הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו אחרי 7 באוקטובר. פניהם מתנוססים ברחובות בכל מקום. אני לא מכירה אף מדינה בעולם שבה אנשים זרים לחלוטין נכנסו לליבם של מיליונים, שמתרגשים ומצפים שישובו הביתה. ובכל זאת, עם כל הרצון לחבק ולדעת מה איתם, צריך רק לנשום לרווחה כשכל אחד ואחת מהם שבים הביתה, ולתת להם את הזמן להחלים בחיק המשפחה ולא באור הזרקורים, ובעיקר להפסיק לתהות מה עבר עליהם ואיך הם שרדו. יש דברים שהם מחוץ לרייטינג.
התרעות פיקוד העורף