הפיגוע הרצחני הזה התרחש ב־19 בספטמבר 2002 בצהרי היום. מחבל מתאבד, איש חמאס, עלה על קו ארבע שנסע ברחוב אלנבי בתל אביב, ופוצץ את עצמו בחלקו הקדמי של האוטובוס.
שימו בצד את הוויכוח על העסקה. לצורך הטור הזה נקבל אותה כעובדה מוגמרת. כי לצד השאלה אם נכון או לא נכון לשחרר רוצחים כאלה לחופשי, חשוב גם להבין מה משמעות העובדה שרבים כל כך מבין המחבלים המשוחררים מחזיקים בתעודת זהות ישראלית, כמו זו שאתם ואני מחזיקים.
המשמעות היא שהאיש ששלח מחבל מתאבד לרצח נוראי ורחב היקף, יכול לפגוש אתכם מחר בתור לסרט בקולנוע לב בתל אביב, במספרה במרכז בית שמש או בחמוצים של צדקיהו בשוק מחנה יהודה.
רגע, זה לא נגמר כאן. תעודת הזהות הכחולה של המחבלים הללו תאפשר להם גם ליהנות ממנעמים רבים שמרעיפה מדינת ישראל על אנשיה. הם ייהנו מזכויות סוציאליות, הם יקבלו קצבאות מהכיס של כולנו, ועוד.
האם יכולנו למנוע את כל זה מראש? בקלות. האם יכולנו לדאוג לכך שאם כבר נגזר עלינו לשחרר מחבלים בנסיבות קשות, לפחות שייאלצו להיות מגורשים מכאן במקום להמשיך לחיות על חשבוננו? בלי בעיה. אז איך זה לא קרה?
ובכן, במשך שנים ארוכות עושים נבחרי הציבור שלנו, שרים וחברי כנסת, כל שביכולתם כדי להפסיק את החגיגה. לשלול פעם אחת ולתמיד את אזרחותם או את תושבותם של מחבלים ישראלים ולדאוג שאחרי שהחליטו להצטרף למלחמה נגדנו, לא יוכלו לזכות עוד בשום דבר שיש לארץ זבת חלב ודבש להציע לאזרחיה.
באופן בלתי נתפס, עומדת מול נבחרי הציבור שלנו חומה בצורה של כל הבלתי נבחרים, ומסכלת את רצונם. פעם זה בג"ץ שמסכל, פעם זה היועץ המשפטי לממשלה, ועכשיו אלו צבא ההגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי.
לפני שנסביר איך הגענו למציאות המטורפת הזו, באדיבותה של פקידוּת שמשוכנעת שהיא המנהלת, היא קובעת המדיניות והיא המחליטה מתי לסייע לקיים את החוק ומתי לא – חשוב לספק עוד כמה נתונים.
בחלק הזה של העסקה בלבד – כך לפי נתוני משרד המשפטים, כפי שאלה פורסמו ברבים – אמורים להשתחרר 69 מחבלים שהם בעלי תעודת זהות כחולה. 41 מתוכם ישתחררו כאן, בישראל. כל השאר יגורשו.
לאלה תוסיפו מאות מחבלים נוספים בעלי תעודת זהות כחולה, שכלואים בישראל ואמורים להשתחרר מתישהו, אולי בפעימה הבאה של העסקה, ורגע אחרי השחרור יחזרו להיות ישראלים עם זכויות ותנאים וחופש תנועה במדינה שנגדה נלחמו, ותבינו את עומק הבעיה.
עם כל הכבוד לחוק
לפני כחצי שנה הסברנו כאן שיש דרך פשוטה להפסיק את החגיגה המטורפת הזו: לקיים את "החוק לביטול אזרחותו או תושבותו של פעיל טרור שמקבל תגמול עבור ביצוע מעשה הטרור", שהעבירה כנסת ישראל ברוב עצום ובתמיכה נדירה של 94 חברי כנסת.
עוד קודם לכן, כבר מהתשובה שהגישה המדינה לעתירה שלו – מטעמם של צה"ל, שב"כ ומשרד הביטחון – היה ניתן להבין עד כמה עמוקה הבעיה ועד כמה הגורמים המכונים "דרגי המקצוע", לא לגמרי מבינים את תפקידם.
הארבעה עתרו לבג"ץ, ההליך נסחב שנים ארוכות, וב־2017, ברוב של שישה מול שלושה, החליט בית המשפט לבטל את ההחלטה של השר, בטענה שזו ניתנה בחוסר סמכות, כשבית המשפט משהה את ביטול ההחלטה כדי לאפשר לכנסת לתקן את המצב.
הח"כים, שקידמו את החוק, התנגדו נחרצות. אם החוק קובע ששר הפנים רשאי לשלול תושבות, טענו, אין שום סיבה שנעביר את זכות ההכרעה אל היועץ.
אבל זה לא נגמר כאן, שכן עוד בעיה התעוררה במעלה הדרך, כשבמשרד המשפטים הסבירו שאי אפשר לבטל לחלוטין את המעמד של תושב ישראל, אם אין לו אפשרות לרכוש מעמד במקום אחר, כדי שלא יהיה מצב שבו הוא יישאר תלוי באוויר ללא מדינה שהוא שייך אליה.
בסדר, תבעו חברי הכנסת בניגוד לעמדת משרד המשפטים, גם אם אי אפשר לגרש מכאן את המחבל, לפחות נחליט שאנחנו לא נותנים לו ליהנות מקצבאות הביטוח הלאומי.
החוק חוקק, שר הפנים הוסמך לשלול תושבות, כמו שדרשו הח"כים, בלי לשאול את היועץ המשפטי לממשלה ובלי להשאיר למחבלים דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ושאר קצבאות, אלא שכעבור כמה חודשים גילו הח"כים שחוק לחוד ויועץ משפטי לחוד.
משרד הפנים אומנם שלל בחודשים הללו את המעמד של עשרה מחבלים תושבי ירושלים, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה החליט – על דעת עצמו – שכל העשרה ימשיכו ליהנות מזכויות סוציאליות על חשבוננו.
מה שהחל כחוק ששומר את סמכות ההחלטה בידיו של השר, שלא מחייב אותו להתייעץ עם היועץ, ושמאפשר לו להשאיר את המחבל, אחרי שלילת תושבותו, בלי דמי אבטלה, בלי הבטחת הכנסה ובלי קצבאות אחרות, הפך מהר מאוד לחוק שאין אפשרות אמיתית ליישם, כשאת המגבלות, הסייגים והכללים קובעת זילבר.
שוב התיישבו חברי הכנסת לנסח חוק שיצליח להתגבר על כל המכשולים, והצליחו להגיע לנוסח חדש שהרציונל שלו פשוט. כיוון שהמחבלים שיושבים בבתי הכלא שלנו מקבלים שכר חודשי מהרשות הפלסטינית, מהיום והלאה נתייחס אל כל מחבל כזה כאל אזרח של הרשות.
ככזה, הוא לא יהיה עוד תלוי באוויר ללא כתובת, ומדינת ישראל תוכל לשלול את המעמד שלו ולגרש אותו מפה. קיבלת משכורת מהרשות כדי לרצוח יהודים? בכך הצהרת שיש לך זיקה לרשות, ואתה מוזמן עם שחרורך מהכלא לעבור אליה.
למעלה מ־800 מחבלים שהחוק הזה חל עליהם נמצאים איתנו כאן. לאלה מהם שעדיין יושבים בכלא ניתן לקחת את התושבות או האזרחות הישראלית. את אלה שכבר שוחררו בעבר, לפחות לכאורה, יכולנו גם לגרש.
סרבנות אפורה
אלא שכאן הגענו לפרקטיקה. כדי ששר הפנים יוכל ליישם את החוק החדש, גורמי הביטחון נדרשו להעביר לו את פירוט המחבלים העומדים בקריטריונים. במילים אחרות, את רשימת המורשעים בביצוע טרור, ולצידה את רשימת אלה המקבלים מאבו מאזן משכורת חודשית עבור תרומתם לרצח יהודים.
הרשימה הזו נמצאת במשרדו של שר הביטחון, הרשימה הזו נמצאת בידיו של שירות הביטחון הכללי, הרשימה הזו נמצאת בידיו של אגף המודיעין של צה"ל, ולמרות זאת, כמה שקשה להאמין, מהיום שבו חוקק החוק ועד עכשיו, שנתיים אחרי, אף אחד מהגופים הללו לא מוכן להעביר את הרשימה אל שר הפנים.
סדרת ישיבות מעקב מיוחדות שכונסו בשנה האחרונה בוועדת הכנסת, בניסיון לאלץ את המערכת להעביר את החומרים אל שר הפנים ולאפשר את יישום החוק, לא הועילו אף הן. נציגת רשות האוכלוסין מצידה הסבירה לחברי הכנסת שאם מערכת הביטחון לא תעביר לשר הפנים את הנתונים על המחבלים, הוא לא יוכל לעשות כלום.
השב"כ מצידו טען שכיוון שאת הרשימה סיפק לו אגף המודיעין של צה"ל, רק צה"ל יכול להחליט מתי ולמי להעביר אותה. וצה"ל? הוא מצידו בחר שלא לשלוח כלל את נציגיו לוועדות הכנסת שעסקו בנושא.
כאמור, לפני כמה חודשים עתר ח"כ עמית הלוי לבג"ץ בדרישה פשוטה, שזה יורה לגופי הביטחון לסייע לשר הפנים למלא את החוק, ולהעביר לו את רשימת המחבלים המקבלים שכר מהרשות הפלסטינית כדי שיוכל לשלול את תושבותם/אזרחותם.
תשובת המדינה – ליתר דיוק תשובת מערכת הביטחון, אמ"ן והשב"כ – הייתה לא פחות ממדהימה. נציג הפרקליטות הסביר כי מעבר לעובדה שמדובר במידע חסוי, לגורמי הביטחון יש סדרי עדיפויות משלהם בהקצאת המשאבים שלהם, ולא יכול להיות שמישהו יתערב בסדרי העדיפויות האלה ובאופן שבו בוחרת המערכת להפעיל את הכלים השונים בבואה להתמודד עם גל הטרור.
ולמה התשובה הזו מטורפת כל כך? כי אם ח"כ הלוי היה דורש להציב מחסום צה"לי בנקודה ספציפית אחת ולא בנקודה אחרת משום שלדעתו כך נכון יותר להילחם בטרור, ומערכת הביטחון הייתה משיבה לו שזה לא סביר שחבר כנסת יגיד לה איך לסכל פיגועים ומה עדיף ממה, היא הייתה כנראה צודקת.
אלא מה? שכאן איש לא שאל את מערכת הביטחון לדעתה. 94 חברי כנסת חוקקו חוק שמאפשר לשר הפנים לפעול נגד מחבלים, והמחשבה שלפיה מערכת הביטחון תחליט שהיא לא מסייעת לו לעשות את זה כי יש לה סדרי עדיפויות משלה – בלתי נסבלת.
בישיבת ועדת החוץ והביטחון שהתקיימה ב־2 בינואר 2024 בנושא נכסי חמאס, גילה היועץ המשפטי של המטה ללוחמה בטרור כי המידע על מקבלי תגמולי הרשות הפלסטינית קיים במערכת הביטחון וכי מדובר במידע מסודר על בסיס שמי, שמאפשר את יישום החקיקה. איש לא אמר עד היום אחרת, טען עו"ד פטר.
מגלגלים אחריות
"לשם קידום פעילות כאמור, על שירות הביטחון הכללי לספק לשר הפנים מידע בנוגע לאזרחים או לתושבים ישראלים אשר קיבלו תגמול עבור ביצוע מעשה טרור... אני רואה חשיבות רבה בהעברת מידע כאמור לשר הפנים, לצורך הפעלת סמכויותיו". פניתי השבוע לשר הפנים משה ארבל, כדי לבדוק אם משהו התקדם. שום דבר.
לפני כחצי שנה, עם פרסום הטור הקודם בעניין, פניתי לכל הגורמים הרלוונטיים. מאף אחד מהם לא הגיעה תשובה המניחה את הדעת. בצה"ל הסבירו שהעבירו את הרשימה לשר הביטחון גלנט. גלנט זרק את האחריות אל השב"כ. השב"כ טען שצה"ל הוא הכתובת.
ומילה אחרונה לסיכום: קחו את זה לאן שאתם רוצים, אבל את המציאות קשה לצייר אחרת: אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה בטרור, כשבאופן בלתי נתפס הגופים שאמורים להוביל את המלחמה הזו, או לכל הפחות לא להפריע לה, הם שמסרבים במשך שנתיים לסייע לממשלה לנקוט צעדים חריפים נגד מחבלים ישראלים.
עד לשעת סגירת הגיליון, שב"כ לא השיב לבקשת התגובה.
התרעות פיקוד העורף