הפיגוע הרצחני הזה התרחש ב־19 בספטמבר 2002 בצהרי היום. מחבל מתאבד, איש חמאס, עלה על קו ארבע שנסע ברחוב אלנבי בתל אביב, ופוצץ את עצמו בחלקו הקדמי של האוטובוס.
עשרות אנשים נפגעו בפיגוע הזה, שישה מהם נרצחו: סלומון הוניג ז"ל, בן 79; יוני ג'סנר ז"ל, בן 19, שהגיע ארצה מסקוטלנד כדי ללמוד שנה בישיבת הר עציון; רוזינה שושנה סיסו ז"ל, בת 63, בעלת חנות ברחוב; עופר זינגר ז"ל, בן 29, שסיים לימודי אלקטרוניקה והתגורר בבית סבו ליד כרם התימנים; יפה שם טוב חנון ז"ל, בת 49, גננת שהייתה בדרכה לקניות; ויוסי ממיסטלוב ז"ל, בן 40, נהג האוטובוס.
הפיגוע המזעזע הזה הביא לכינוס דחוף של הקבינט המדיני־ביטחוני. בעקבותיו, פתח צה"ל במבצע שכחלק ממנו הטילו טנקים וכלי רכב משוריינים מצור על מתחם המוקטעה ברמאללה, שבו שהה יאסר ערפאת. חודשיים אחרי הפיגוע הזה נלכד אשרף זגייר, נשפט והורשע בשילוח המחבל לביצוע הפיגוע, ונשלח למאסר עולם.
בסוף השבוע שעבר, במסגרת עסקת החטופים, הוא שוחרר לביתו בכפר עקב שבמזרח ירושלים וזכה לקבלת פנים צוהלת ושמחה. זגייר, הנושא תעודת זהות כחולה, איננו הרוצח "הישראלי" היחיד שישוחרר בעסקה הזו.
ברשימת המשוחררים הרבים נמצא למשל גם נסים זעתרי, אסיר עולם שהיה מהמתכננים והמוציאים לפועל של הפיגוע בקו 2 בשכונת בית ישראל בירושלים. 23 אנשים נרצחו בפיגוע הזה, שבעה מהם ילדים רכים, הצעיר ביניהם בן שלושה חודשים בלבד.
שימו בצד את הוויכוח על העסקה. לצורך הטור הזה נקבל אותה כעובדה מוגמרת. כי לצד השאלה אם נכון או לא נכון לשחרר רוצחים כאלה לחופשי, חשוב גם להבין מה משמעות העובדה שרבים כל כך מבין המחבלים המשוחררים מחזיקים בתעודת זהות ישראלית, כמו זו שאתם ואני מחזיקים.
המשמעות היא שהאיש ששלח מחבל מתאבד לרצח נוראי ורחב היקף, יכול לפגוש אתכם מחר בתור לסרט בקולנוע לב בתל אביב, במספרה במרכז בית שמש או בחמוצים של צדקיהו בשוק מחנה יהודה.
רגע, זה לא נגמר כאן. תעודת הזהות הכחולה של המחבלים הללו תאפשר להם גם ליהנות ממנעמים רבים שמרעיפה מדינת ישראל על אנשיה. הם ייהנו מזכויות סוציאליות, הם יקבלו קצבאות מהכיס של כולנו, ועוד.
האם יכולנו למנוע את כל זה מראש? בקלות. האם יכולנו לדאוג לכך שאם כבר נגזר עלינו לשחרר מחבלים בנסיבות קשות, לפחות שייאלצו להיות מגורשים מכאן במקום להמשיך לחיות על חשבוננו? בלי בעיה. אז איך זה לא קרה?
ובכן, במשך שנים ארוכות עושים נבחרי הציבור שלנו, שרים וחברי כנסת, כל שביכולתם כדי להפסיק את החגיגה. לשלול פעם אחת ולתמיד את אזרחותם או את תושבותם של מחבלים ישראלים ולדאוג שאחרי שהחליטו להצטרף למלחמה נגדנו, לא יוכלו לזכות עוד בשום דבר שיש לארץ זבת חלב ודבש להציע לאזרחיה.
באופן בלתי נתפס, עומדת מול נבחרי הציבור שלנו חומה בצורה של כל הבלתי נבחרים, ומסכלת את רצונם. פעם זה בג"ץ שמסכל, פעם זה היועץ המשפטי לממשלה, ועכשיו אלו צבא ההגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי.
לפני שנסביר איך הגענו למציאות המטורפת הזו, באדיבותה של פקידוּת שמשוכנעת שהיא המנהלת, היא קובעת המדיניות והיא המחליטה מתי לסייע לקיים את החוק ומתי לא – חשוב לספק עוד כמה נתונים.
בחלק הזה של העסקה בלבד – כך לפי נתוני משרד המשפטים, כפי שאלה פורסמו ברבים – אמורים להשתחרר 69 מחבלים שהם בעלי תעודת זהות כחולה. 41 מתוכם ישתחררו כאן, בישראל. כל השאר יגורשו.
בתוך ה־41 הללו נמצאים אשרף זגייר ונסים זעתרי, שעליהם הרחבנו בפתיחה. בתוך הקבוצה הזו, שממחר תסתובב בינינו ותתפרנס מאיתנו, נמצא פהמי משאהרה, שהיה אחראי לפיגוע ההתאבדות בקו 32א בירושלים שבו נרצחו 19 אנשים, ונמצאת נאיל עבד פתיחה, שניסתה לרצוח ישראלי בפיגוע דקירה בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ונמצא מחמוד עליוואת, שלפני שנתיים ביצע פיגוע ירי בעיר דוד, פצע באורח קשה קצין צה"ל ובאורח בינוני את אביו, ונמצאים רבים אחרים.
לאלה תוסיפו מאות מחבלים נוספים בעלי תעודת זהות כחולה, שכלואים בישראל ואמורים להשתחרר מתישהו, אולי בפעימה הבאה של העסקה, ורגע אחרי השחרור יחזרו להיות ישראלים עם זכויות ותנאים וחופש תנועה במדינה שנגדה נלחמו, ותבינו את עומק הבעיה.
עם כל הכבוד לחוק
לפני כחצי שנה הסברנו כאן שיש דרך פשוטה להפסיק את החגיגה המטורפת הזו: לקיים את "החוק לביטול אזרחותו או תושבותו של פעיל טרור שמקבל תגמול עבור ביצוע מעשה הטרור", שהעבירה כנסת ישראל ברוב עצום ובתמיכה נדירה של 94 חברי כנסת.
החוק הזה – אף שעבר לפני שנתיים – לא הופעל ולו נגד מחבל אחד עד כה, וזאת משום שמערכת הביטחון מסרבת לשתף פעולה ולסייע לקיים אותו. ביום שני הקרוב יתכנס בית המשפט הגבוה לצדק כדי לדון בעתירתו של ח"כ עמית הלוי (הליכוד), שדורש מהמערכת למלא את תפקידה ואת החוק.
עוד קודם לכן, כבר מהתשובה שהגישה המדינה לעתירה שלו – מטעמם של צה"ל, שב"כ ומשרד הביטחון – היה ניתן להבין עד כמה עמוקה הבעיה ועד כמה הגורמים המכונים "דרגי המקצוע", לא לגמרי מבינים את תפקידם.
הנה תזכורת לסאגה המשוגעת הזו: במשך יותר משני עשורים מסכל "הדרג המקצועי" את מאמצי הכנסת לשלול את תושבותם, אזרחותם וזכויותיהם הסוציאליות של מחבלים "ישראלים", הגרים כאן איתנו. זה התחיל בשנת 2006, כששר הפנים רוני בר־און החליט לשלול את תושבותם של ארבעה אנשי חמאס, תושבי מזרח ירושלים.
הארבעה עתרו לבג"ץ, ההליך נסחב שנים ארוכות, וב־2017, ברוב של שישה מול שלושה, החליט בית המשפט לבטל את ההחלטה של השר, בטענה שזו ניתנה בחוסר סמכות, כשבית המשפט משהה את ביטול ההחלטה כדי לאפשר לכנסת לתקן את המצב.
הפרלמנטרים שלנו מיהרו להירתם ולנסח חוק חדש, כזה שיתאים לפסיקת בג"ץ, אלא שאז התעקש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לקחת לידיו את סמכויותיו של שר הפנים, כשהוא דורש שרישיון הישיבה של מחבל בארץ יבוטל רק במקרה שהוא עצמו יאשר את זה.
הח"כים, שקידמו את החוק, התנגדו נחרצות. אם החוק קובע ששר הפנים רשאי לשלול תושבות, טענו, אין שום סיבה שנעביר את זכות ההכרעה אל היועץ.
אבל זה לא נגמר כאן, שכן עוד בעיה התעוררה במעלה הדרך, כשבמשרד המשפטים הסבירו שאי אפשר לבטל לחלוטין את המעמד של תושב ישראל, אם אין לו אפשרות לרכוש מעמד במקום אחר, כדי שלא יהיה מצב שבו הוא יישאר תלוי באוויר ללא מדינה שהוא שייך אליה.
בסדר, תבעו חברי הכנסת בניגוד לעמדת משרד המשפטים, גם אם אי אפשר לגרש מכאן את המחבל, לפחות נחליט שאנחנו לא נותנים לו ליהנות מקצבאות הביטוח הלאומי.
החוק חוקק, שר הפנים הוסמך לשלול תושבות, כמו שדרשו הח"כים, בלי לשאול את היועץ המשפטי לממשלה ובלי להשאיר למחבלים דמי אבטלה, הבטחת הכנסה ושאר קצבאות, אלא שכעבור כמה חודשים גילו הח"כים שחוק לחוד ויועץ משפטי לחוד.
משרד הפנים אומנם שלל בחודשים הללו את המעמד של עשרה מחבלים תושבי ירושלים, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה החליט – על דעת עצמו – שכל העשרה ימשיכו ליהנות מזכויות סוציאליות על חשבוננו.
איך זה קרה? ובכן, הסתבר ששר הפנים אריה דרעי, תוך צפצוף על החלטת הכנסת, החליט מיוזמתו לפנות אל היועץ ולהעניק לו את זכות המילה האחרונה, וזה קפץ על ההזדמנות, והטיל על המשנה שלו דינה זילבר לגבש אמות מידה שרק מחבל שיעמוד בהן, יהיה ניתן לפעול נגדו.
מה שהחל כחוק ששומר את סמכות ההחלטה בידיו של השר, שלא מחייב אותו להתייעץ עם היועץ, ושמאפשר לו להשאיר את המחבל, אחרי שלילת תושבותו, בלי דמי אבטלה, בלי הבטחת הכנסה ובלי קצבאות אחרות, הפך מהר מאוד לחוק שאין אפשרות אמיתית ליישם, כשאת המגבלות, הסייגים והכללים קובעת זילבר.
בפועל, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט זרק לפח האשפה את החוק שחוקקה הכנסת, וחוקק למעשה חוק אחר שבו רק הוא קובע מה יקרה.
שוב התיישבו חברי הכנסת לנסח חוק שיצליח להתגבר על כל המכשולים, והצליחו להגיע לנוסח חדש שהרציונל שלו פשוט. כיוון שהמחבלים שיושבים בבתי הכלא שלנו מקבלים שכר חודשי מהרשות הפלסטינית, מהיום והלאה נתייחס אל כל מחבל כזה כאל אזרח של הרשות.
ככזה, הוא לא יהיה עוד תלוי באוויר ללא כתובת, ומדינת ישראל תוכל לשלול את המעמד שלו ולגרש אותו מפה. קיבלת משכורת מהרשות כדי לרצוח יהודים? בכך הצהרת שיש לך זיקה לרשות, ואתה מוזמן עם שחרורך מהכלא לעבור אליה.
למעלה מ־800 מחבלים שהחוק הזה חל עליהם נמצאים איתנו כאן. לאלה מהם שעדיין יושבים בכלא ניתן לקחת את התושבות או האזרחות הישראלית. את אלה שכבר שוחררו בעבר, לפחות לכאורה, יכולנו גם לגרש.
סרבנות אפורה
אלא שכאן הגענו לפרקטיקה. כדי ששר הפנים יוכל ליישם את החוק החדש, גורמי הביטחון נדרשו להעביר לו את פירוט המחבלים העומדים בקריטריונים. במילים אחרות, את רשימת המורשעים בביצוע טרור, ולצידה את רשימת אלה המקבלים מאבו מאזן משכורת חודשית עבור תרומתם לרצח יהודים.
הרשימה הזו נמצאת במשרדו של שר הביטחון, הרשימה הזו נמצאת בידיו של שירות הביטחון הכללי, הרשימה הזו נמצאת בידיו של אגף המודיעין של צה"ל, ולמרות זאת, כמה שקשה להאמין, מהיום שבו חוקק החוק ועד עכשיו, שנתיים אחרי, אף אחד מהגופים הללו לא מוכן להעביר את הרשימה אל שר הפנים.
מערכת הביטחון, בסוג של סרבנות אפורה, החליטה שעם כל הכבוד לחוקי הכנסת, לה יש מדיניות משלה, ואת הרשימות היא לא מתכוונת להעביר. שר הפנים משה ארבל, יו"ר ועדת הכנסת אופיר כץ וח"כ עמית הלוי כתבו, כל אחד בתורו, מכתבים בנושא לשר הביטחון יואב גלנט, ולא זכו למענה.
סדרת ישיבות מעקב מיוחדות שכונסו בשנה האחרונה בוועדת הכנסת, בניסיון לאלץ את המערכת להעביר את החומרים אל שר הפנים ולאפשר את יישום החוק, לא הועילו אף הן. נציגת רשות האוכלוסין מצידה הסבירה לחברי הכנסת שאם מערכת הביטחון לא תעביר לשר הפנים את הנתונים על המחבלים, הוא לא יוכל לעשות כלום.
השב"כ מצידו טען שכיוון שאת הרשימה סיפק לו אגף המודיעין של צה"ל, רק צה"ל יכול להחליט מתי ולמי להעביר אותה. וצה"ל? הוא מצידו בחר שלא לשלוח כלל את נציגיו לוועדות הכנסת שעסקו בנושא.
כאמור, לפני כמה חודשים עתר ח"כ עמית הלוי לבג"ץ בדרישה פשוטה, שזה יורה לגופי הביטחון לסייע לשר הפנים למלא את החוק, ולהעביר לו את רשימת המחבלים המקבלים שכר מהרשות הפלסטינית כדי שיוכל לשלול את תושבותם/אזרחותם.
תשובת המדינה – ליתר דיוק תשובת מערכת הביטחון, אמ"ן והשב"כ – הייתה לא פחות ממדהימה. נציג הפרקליטות הסביר כי מעבר לעובדה שמדובר במידע חסוי, לגורמי הביטחון יש סדרי עדיפויות משלהם בהקצאת המשאבים שלהם, ולא יכול להיות שמישהו יתערב בסדרי העדיפויות האלה ובאופן שבו בוחרת המערכת להפעיל את הכלים השונים בבואה להתמודד עם גל הטרור.
ולמה התשובה הזו מטורפת כל כך? כי אם ח"כ הלוי היה דורש להציב מחסום צה"לי בנקודה ספציפית אחת ולא בנקודה אחרת משום שלדעתו כך נכון יותר להילחם בטרור, ומערכת הביטחון הייתה משיבה לו שזה לא סביר שחבר כנסת יגיד לה איך לסכל פיגועים ומה עדיף ממה, היא הייתה כנראה צודקת.
אלא מה? שכאן איש לא שאל את מערכת הביטחון לדעתה. 94 חברי כנסת חוקקו חוק שמאפשר לשר הפנים לפעול נגד מחבלים, והמחשבה שלפיה מערכת הביטחון תחליט שהיא לא מסייעת לו לעשות את זה כי יש לה סדרי עדיפויות משלה – בלתי נסבלת.
עו"ד דוד פטר, פרקליטו של ח"כ עמית הלוי, הזכיר לבג"ץ שבניגוד להסברים של המדינה, אין שום צורך במשאבים מסובכים כדי לאסוף את החומר ולהעביר אותו לשר הפנים.
בישיבת ועדת החוץ והביטחון שהתקיימה ב־2 בינואר 2024 בנושא נכסי חמאס, גילה היועץ המשפטי של המטה ללוחמה בטרור כי המידע על מקבלי תגמולי הרשות הפלסטינית קיים במערכת הביטחון וכי מדובר במידע מסודר על בסיס שמי, שמאפשר את יישום החקיקה. איש לא אמר עד היום אחרת, טען עו"ד פטר.
מגלגלים אחריות
כמה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד שר הביטחון, ואחרי שקודמו יואב גלנט סירב לנקוט צעדים כלשהם בסוגיה הזו, התערב לראשונה ישראל כ"ץ, כשפנה במכתב אל ראש השב"כ רונן בר. "אני פונה אליך בבקשה לסייע בקידום פעילות בהתאם לסמכויות שר הפנים לפי החוק לביטול אזרחותו או תושבותו של פעיל טרור, המקבל תגמול עבור ביצוע מעשה טרור", כתב לראש השב"כ.
"לשם קידום פעילות כאמור, על שירות הביטחון הכללי לספק לשר הפנים מידע בנוגע לאזרחים או לתושבים ישראלים אשר קיבלו תגמול עבור ביצוע מעשה טרור... אני רואה חשיבות רבה בהעברת מידע כאמור לשר הפנים, לצורך הפעלת סמכויותיו". פניתי השבוע לשר הפנים משה ארבל, כדי לבדוק אם משהו התקדם. שום דבר.
לפני כחצי שנה, עם פרסום הטור הקודם בעניין, פניתי לכל הגורמים הרלוונטיים. מאף אחד מהם לא הגיעה תשובה המניחה את הדעת. בצה"ל הסבירו שהעבירו את הרשימה לשר הביטחון גלנט. גלנט זרק את האחריות אל השב"כ. השב"כ טען שצה"ל הוא הכתובת.
ומילה אחרונה לסיכום: קחו את זה לאן שאתם רוצים, אבל את המציאות קשה לצייר אחרת: אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה בטרור, כשבאופן בלתי נתפס הגופים שאמורים להוביל את המלחמה הזו, או לכל הפחות לא להפריע לה, הם שמסרבים במשך שנתיים לסייע לממשלה לנקוט צעדים חריפים נגד מחבלים ישראלים.
עד לשעת סגירת הגיליון, שב"כ לא השיב לבקשת התגובה.