גחטן, בן לאב יליד בגדד, נולד וגדל בלונדון, ואף שאינו בעל רקע קולנועי או עיתונאי, הוציא תחת ידיו סדרה מרתקת בת ארבעה פרקים. הוא צלל אל תוך ארכיונים ישנים, שוחח עם אחרוני היהודים שיצאו משם ועם מומחים ולמד היטב את ההיסטוריה. אחרי 20 שנות איסוף ותיעוד, יצר מסמך טלוויזיוני שלם העשוי ברהיטות ובסקרנות, שהוא הצדעה לפרק הזה בהיסטוריה של העם היהודי - וגם מתנה לדורות הבאים.
הבמאי עושה חסד
יצירתו של דויד גחטן עושה חסד עם רבים, ובמיוחד עם הנשארים מאחור אחרי העלייה ההמונית. מדובר בכמה אלפי יהודים שנאלצו לקיים חיי קהילה בתוך חברה עוינת, הרחק מהשגחתה של מדינת ישראל. הבעת' העיראקי לא ריחם. שנות ה-60 היו שידור חוזר של שנות ה-30, שבהן הייתה בגדד נתונה להשפעה נאצית. באה מלחמת ששת הימים, והפכה את חיי היומיום של היהודים לסכנת נפשות.
כאשר צפיתי בתיאוריו של גחטן על הקהילה הנרדפת בשלהי שנות ה־60 ועל מבצע החילוץ המתמשך שיזם המוסד, נזכרתי בסיפור עלום שלא זכה להכרה הראויה. זה סיפורו של חאלד מוסא, יהודי צעיר מבגדד, שהבריח יהודים ביוזמתו האישית דרך איראן. במשך שבעה חודשים שילח מוסא לבדו מאות יהודים בזה אחר זה, בתיאום עם מבריח כורדי שחיכה להם בעיר סולימאניה.
מוסא שינה את שמו הפרטי לדן, ואת שם משפחתו לבר משה, והפך לישראלי מן השורה. כיום הוא גר ביהוד. בן 89, בריא בגופו ובשכלו, מנסה ולא מצליח לקבל מן המדינה הכרה בפועלו החשאי מהעבר. הוא אינו מבקש מה שאינו מגיע לו, אלא קצבה המגיעה בחוק לכאלה שפעלו בשליחות המדינה, שתסייע לו להתמודד עם צורכי הקיום הדוחקים. בעשור האחרון התדפק לבדו על דלתות משרדי הממשלה השונים, אבל נפל בין הכיסאות. מאחר שפעל להציל יהודים ביוזמתו האישית, הוא לא נרשם בספרי הספרים. מי שידע היטב על פעילותו, מנהל שלוחת המוסד בטהרן נחיק נבות, כבר הלך לעולמו.
"תחילה הוצאתי שמונה, ואחר כך עוד שניים, ואחריהם עוד שלושה, וכך החלו לשמוע עליי והגיעו אליי פניות", הוא משחזר. "זה היה אחרי התליות, וכולנו חיינו בפחד מוות. מי ששמע שאני מוכן להוציא אותו, נישק לי את היד. חלקן משפחות שלמות".
הצעה מהמוסד
כל אחד מן הבורחים שילם למבריח 150 דינר, סכום שהיה שווה ל־400 דולר. מי שלא השיג את הסכום, בר משה קיים עבורו מגבית שקטה. הוא ביקש מאחרים לשלם מעט יותר, וכך מומנה יציאתו. לעצמו לא לקח שכר. "באותה תקופה ישנתי במכונית ואצל חברים, למקרה שירצו לעצור אותי. הבורחים היו מגיעים לאיראן ומתקשרים להורים ולאחים שלהם בבגדד לספר להם שהכל בסדר. שאלו אותם, איך הגעתם? אמרו, חאלד שלח אותי. שמעתי על זה ומתי מפחד. הרי תלו שם אנשים רק בגלל שהם יהודים למרות שלא עשו כלום, ואני עוד מוציא יהודים".
בהגיעו לטהרן, אחרי שברח בעצמו, הציע לו נבות לעבוד עימו בהוצאת היהודים שנותרו. בר משה סירב. כשנחת בארץ לראשונה, בטיסה ישירה מטהרן, חיכה לו נציג המוסד, יהודי עיראקי, והציע לו להצטרף לשורותיהם. גם אז הוא סירב. כיום, כגמלאי המתקיים מקצבת הביטוח הלאומי בלבד, הוא מכה על חטא. "הייתי טיפש, חשבתי שאם בעיראק לא עלו עליי, כאן בישראל אסתדר בקלות. הוא אמר לי, 'פה יאכלו אותך', והוא צדק".
ביום ראשון בבגדד, הרחק מהעין, החליטו כמה יהודים לעשות מעשה. הם התפללו לעילוי נשמתם של תשעת עולי הגרדום והדליקו נרות בבית העלמין היהודי. בית העלמין שוכן בסמיכות לשכונה שיעית גדולה, ובימים אלה הולך ונבנה בשטחו בית כנסת חדש בתרומה של יהודים בחו"ל. זה סיפור בפני עצמו, ובבוא העת ארחיב עליו בעמוד זה.
התרעות פיקוד העורף