ביום ראשון השבוע מלאו 56 שנה לתלייתם בבגדד של תשעה יהודים באשמה בדויה כי ריגלו לטובת ישראל. בכך רצה משטר הבעת' להרתיע את הציבור הרחב מפני מעשי בגידה, אבל מאחורי מפגן הדמים הראוותני הסתתרה גם מוטיבציה אישית. סדאם חוסין הצעיר החל את מסעו לצמרת ועמד בראש מנגנון הביטחון של המפלגה. הוא רצה שיידעו כולם כי שריף חדש הגיע לעיירה.
איש מבין תשעת עולי הגרדום לא היה במגע עם מדינת ישראל, אבל בעיראק שאחרי מלחמת ששת הימים, היהודי היה מטרה לגיטימית להתעללות, כפי שהראה הבמאי היהודי־בריטי דויד גחטן בסדרה "המסע הארוך הביתה" על אודות יהודי עיראק, ששודרה לאחרונה בכאן 11.
גחטן, בן לאב יליד בגדד, נולד וגדל בלונדון, ואף שאינו בעל רקע קולנועי או עיתונאי, הוציא תחת ידיו סדרה מרתקת בת ארבעה פרקים. הוא צלל אל תוך ארכיונים ישנים, שוחח עם אחרוני היהודים שיצאו משם ועם מומחים ולמד היטב את ההיסטוריה. אחרי 20 שנות איסוף ותיעוד, יצר מסמך טלוויזיוני שלם העשוי ברהיטות ובסקרנות, שהוא הצדעה לפרק הזה בהיסטוריה של העם היהודי - וגם מתנה לדורות הבאים.
הבמאי עושה חסד
הסדרה נפתחת במאה ה־19, ערב בואם של הבריטים לעיראק, ומסתיימת בשנות ה־2000, לאחר הפלת סדאם. גחטן מתאר את חיי היהודים לפני הפרהוד, מתעכב על הפוגרום עצמו, וממשיך לתאר את העלייה ההמונית לארץ, חיי המעברה וההישארות של קומץ היהודים מאחור, ובהם גם משפחת אביו. בשנות ה־50 נהנתה הקהילה מחיבוק של ראש ממשלת עיראק, עבד אל־כרים קאסם, אבל לא לאורך זמן. ראשו הותז ב־1963, ועל היהודים ירד עשור שחור. גחטן מספר על השנים ההן גם דרך בני משפחתו, ורושם הישג אישי. אביו, הבנקאי משה גחטן, מתגלה כמסַפֵר מוכשר וכהפתעת הסדרה.
יצירתו של דויד גחטן עושה חסד עם רבים, ובמיוחד עם הנשארים מאחור אחרי העלייה ההמונית. מדובר בכמה אלפי יהודים שנאלצו לקיים חיי קהילה בתוך חברה עוינת, הרחק מהשגחתה של מדינת ישראל. הבעת' העיראקי לא ריחם. שנות ה-60 היו שידור חוזר של שנות ה-30, שבהן הייתה בגדד נתונה להשפעה נאצית. באה מלחמת ששת הימים, והפכה את חיי היומיום של היהודים לסכנת נפשות.
כאשר צפיתי בתיאוריו של גחטן על הקהילה הנרדפת בשלהי שנות ה־60 ועל מבצע החילוץ המתמשך שיזם המוסד, נזכרתי בסיפור עלום שלא זכה להכרה הראויה. זה סיפורו של חאלד מוסא, יהודי צעיר מבגדד, שהבריח יהודים ביוזמתו האישית דרך איראן. במשך שבעה חודשים שילח מוסא לבדו מאות יהודים בזה אחר זה, בתיאום עם מבריח כורדי שחיכה להם בעיר סולימאניה.
כל בריחה הייתה מתואמת היטב, והכורדי, שאומנם השתכר יפה, עשה את עבודתו בנאמנות. כל החודשים ההם ביצע גם המוסד פעילות הברחה בערוץ משלו בתיאום עם המולא מוסטפא ברזאני ובביצוע בנו האהוב מסעוד. חאלד מוסא מילט את נפשו משם במרץ 1971. "אנשיו של סדאם בעקבותיך", לחש לו חבר מוסלמי, וגרם לו לעזוב לישראל.
מוסא שינה את שמו הפרטי לדן, ואת שם משפחתו לבר משה, והפך לישראלי מן השורה. כיום הוא גר ביהוד. בן 89, בריא בגופו ובשכלו, מנסה ולא מצליח לקבל מן המדינה הכרה בפועלו החשאי מהעבר. הוא אינו מבקש מה שאינו מגיע לו, אלא קצבה המגיעה בחוק לכאלה שפעלו בשליחות המדינה, שתסייע לו להתמודד עם צורכי הקיום הדוחקים. בעשור האחרון התדפק לבדו על דלתות משרדי הממשלה השונים, אבל נפל בין הכיסאות. מאחר שפעל להציל יהודים ביוזמתו האישית, הוא לא נרשם בספרי הספרים. מי שידע היטב על פעילותו, מנהל שלוחת המוסד בטהרן נחיק נבות, כבר הלך לעולמו.
"תחילה הוצאתי שמונה, ואחר כך עוד שניים, ואחריהם עוד שלושה, וכך החלו לשמוע עליי והגיעו אליי פניות", הוא משחזר. "זה היה אחרי התליות, וכולנו חיינו בפחד מוות. מי ששמע שאני מוכן להוציא אותו, נישק לי את היד. חלקן משפחות שלמות".
הצעה מהמוסד
כל אחד מן הבורחים שילם למבריח 150 דינר, סכום שהיה שווה ל־400 דולר. מי שלא השיג את הסכום, בר משה קיים עבורו מגבית שקטה. הוא ביקש מאחרים לשלם מעט יותר, וכך מומנה יציאתו. לעצמו לא לקח שכר. "באותה תקופה ישנתי במכונית ואצל חברים, למקרה שירצו לעצור אותי. הבורחים היו מגיעים לאיראן ומתקשרים להורים ולאחים שלהם בבגדד לספר להם שהכל בסדר. שאלו אותם, איך הגעתם? אמרו, חאלד שלח אותי. שמעתי על זה ומתי מפחד. הרי תלו שם אנשים רק בגלל שהם יהודים למרות שלא עשו כלום, ואני עוד מוציא יהודים".
בהגיעו לטהרן, אחרי שברח בעצמו, הציע לו נבות לעבוד עימו בהוצאת היהודים שנותרו. בר משה סירב. כשנחת בארץ לראשונה, בטיסה ישירה מטהרן, חיכה לו נציג המוסד, יהודי עיראקי, והציע לו להצטרף לשורותיהם. גם אז הוא סירב. כיום, כגמלאי המתקיים מקצבת הביטוח הלאומי בלבד, הוא מכה על חטא. "הייתי טיפש, חשבתי שאם בעיראק לא עלו עליי, כאן בישראל אסתדר בקלות. הוא אמר לי, 'פה יאכלו אותך', והוא צדק".
לינדה מנוחין עבד אל־עזיז, כיום תושבת מבשרת ציון, הייתה אחת ממאות היהודים שהוברחו בעזרתו. בדצמבר 1970, בהיותה כבת 20, היא נמלטה מבגדד יחד עם אחיה הקטן פואד. "אכן חאלד הבריח אותנו", סיפרה השבוע. "הגענו לסולימאניה, ושם נאספנו בידי אנשי הפשמרגה. בילינו אצלם לילה, ולמחרת הברחנו את הגבול לאיראן. שם קיבלו את פנינו חיילים איראנים".
שלוש שנים אחרי שנמלטה משם, נלקח אביה, עורך הדין יעקב עבד אל־עזיז, לחקירה שממנה לא שב. היה זה בערב יום הכיפורים. לימים גילה לה חברו כי שהה עימו במעצר וכי אביה הוצא להורג בידי חוקריו. דן בר משה אומר כי קרוב ל־200 יהודים נעלמו באותן שנים בנסיבות דומות. על הטרגדיה האישית ואהבתה לעיראק של ילדותה סיפרה מנוחין בסרט התיעודי "צל בבגדד" שביים דוקי דרור.
ביום ראשון בבגדד, הרחק מהעין, החליטו כמה יהודים לעשות מעשה. הם התפללו לעילוי נשמתם של תשעת עולי הגרדום והדליקו נרות בבית העלמין היהודי. בית העלמין שוכן בסמיכות לשכונה שיעית גדולה, ובימים אלה הולך ונבנה בשטחו בית כנסת חדש בתרומה של יהודים בחו"ל. זה סיפור בפני עצמו, ובבוא העת ארחיב עליו בעמוד זה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל