השנה היא 2040, התאריך הוא שבעה באוקטובר. מליאת הכנסת מציינת את יום השנה לטבח הנורא, מלחמת חרבות ברזל או הנס הגדול, תלוי את מי שואלים.
לדוכן הנואמים עולה חברת כנסת צעירה, ומנהל הישיבה המיוחדת מזמין אותה לשאת דברים: "בבקשה חברת הכנסת, לירי אלבג". הקהל במליאה דומם והנוכחות מלאה, אפשר לחתוך את האוויר בסכין כשהיא מישירה את מבטה לראש הממשלה.
"מכובדיי חברי הכנסת", היא פותחת. "הצבא התחיל אתמול את היום השביעי במבצע למיגור קיני הטרור במזרח ירושלים, מבצע 'שלטון מקומי'. חיילינו פרוסים סביב השכונות המזרחיות, אין יוצא ואין בא לאחר ימים של פרעות קשות בבירה ומתקפת טרור שיצאה ממנה ליישובי גב ההר, שמהם נחטפו עשרות אנשים".
"אדוני ראש הממשלה, לא ניתן להפריד בין העוצמה הצבאית למהלך מדיני עוצמתי לא פחות. הטיפול בקיני הטרור חייב להסתיים במנגנון שלטוני, מקומי או אזורי אחר. אני הייתי שם לפני כמעט 20 שנה, זה עלה לי יותר מ־400 ימים של סיוט בשבי קיני הטרור".
הימים האחרונים ממחישים לנו את גודל ומשמעות העסקה. כל חטופה שנשבתה על לא עוול בכפה וחוזרת ארצה "משחררת" עשרות מחבלים שבכפם מספר מאסרי עולם.
אסירים כבדים מאוד, מנהיגי טרור בהווייתם, ושאף אחד לא יספר לנו אחרת. זוהי העסקה וצריך לקיימה. אולם חזרתם של מחבלים לגדה מחזקת את התשתית המקומית, חזרתם לרצועה מנציחה את תחושת הניצחון בצד השני גם אחרי התגלות ממדי ההרס בעזה, והגלייתם לחו"ל תביא לנו בעתיד אזהרות מסע כיד המלך. אין לי כוונה לקלקל את החגיגה, כי אין כזו.
מעבר מאות אלפי עקורים את ציר נצרים צפונה הוא בלתי הפיך, ומי שחושב כי החזרה למלחמה והגלייתם דרומה בשנית אפשרית, מדבר למעשה על מלחמה חדשה ואחרת. אלו הקלפים שקיבלנו, אבל זה לא אומר שלא צריך לנצח, עכשיו זו הדקה ה־90 להניע מהלך שלטוני חלופי, גם אם אינו שלם, למיטוט שלטונו המרכזי של חמאס ברצועה, זה שאם היה עומד לבחירות בגדה מחר, היה זוכה עם יד קשורה מאחור.
אז ממה אנחנו מפחדים? לחזק את הרשות הפלסטינית ולא רק כשלב ראשון, להכניס מיידית חברות בינלאומיות לניהול אזרחי, ולהשתלט יותר על חלוקת סיוע הומניטרי, שהיום הוא אורז ומחר הוא בטון. לערבב את המציאות העזתית כמהלך כולל.
אחרי 15 חודשים למען השם, אחרי שנפלו יותר מ־800 חיילי צה"ל, אחרי שחבל ארץ שלם ננטש ותושביו חיים בערים אחרות. בשביל זה לא צריך שום ועדת חקירה, אלא תוכנית אסטרטגית. החקירה שהייתה צריכה להגיע מזמן עוד תגיע, האמינו יום יבוא.
חברת הכנסת הצעירה הביטה אל משפחתה היושבת ביציע ואל הוריה הדומעים ואמרה בקול חרישי "אני הייתי שם, חזרתי כדי לספר. אני כאן כדי לשנות ולוודא בכל כוחותיי שלא נחזור על טעויות העבר ושלא נפספס הזדמנות להתחזק מהתופת, להביא מציאות טובה ובטוחה יותר בסופה של מלחמה, כי זו למעשה מטרתה האמיתית".
מוסיפה "מהלך מדיני איננו פיוס, הוא החלק המשלים למיטוט שלטוני שחיוני להגשמת מטרות המלחמה. מדינת ישראל נכנסת לעשור העשירי ובקרוב תהיה בת 100, אני אזכה לראות את זה קורה, בלי טקסים ובלי פרסים, רק עתיד טוב יותר לילדינו".
"מכאן אני מחזקת את ידי חיילי צה"ל המסכנים נפשם במבצע שלטון מקומי במזרח ירושלים, כי במקום שבו אין שלטון מקומי שאינו מהווה איום על מדינה, צומח טרור, שייאלץ את אותה המדינה להילחם אם היא חפצת חיים. הגיעה העת להשתפר".
חברת הכנסת הצעירה ירדה מבימת הנואמים במליאה. ראש הממשלה ניגש ללחוץ את ידה, ויו"ר הכנסת כרז על הצבעה חגיגית לחוק ועדת חקירה ממלכתית, שעבר ברוב קולות ותשואות.
הטלפון של חברת הכנסת הצעירה הוצף הודעות, למקרא אחת מהן היא חייכה במיוחד. היו אלו לבבות אדמוניים של קרינה, דניאלה, נעמה ואגם.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]