יש מילים שנפגעו בתאונת דרכים היסטורית והשימוש בהן נאסר בידי משטרת התקינות הפוליטית. אחרי רצח רבין - כזו הייתה המילה "בוגד". רק לפני שנים אחדות, כשהמפגינים נגד נתניהו זכו לתמיכה תקשורתית רחבה – היא זכתה לרישיון שימוש מחודש.
שנים רבות (אפילו בהוראת החוק) נאסר השימוש בכינוי "נאצי" כנגד יהודים. ישעיהו ליבוביץ שבר את החרם כשכינה את מדיניות ישראל בלבנון (ולמעשה את חיילי צה"ל) "יהודו־נאצים". אבל יותר משהכתים את חיילי צה"ל, הפך את עצמו לפסול בחוגים רבים. ערים רבות סירבו לקרוא רחובות על שמו. גם החרם הזה התפוגג.
המילה "כיבוש" הייתה פעם מעמודי התווך של הציונות: כיבוש העבודה, כיבוש השפה, והכותרת עם הקמת חניתה בין יישובי "חומה ומגדל" (1938) הייתה: "משימתנו בחניתה – כיבוש והתנחלות". אבל אחרי מלחמת ששת הימים, היא הפכה למילת גנאי ולשורש כל רע. ורבים, שעבורם ההיסטוריה האנושית החלה ב־1967, האמינו כי אם רק "נסיים את הכיבוש", יבוא שלום לארץ. עד כדי כך הפכה "כיבוש" למילת גנאי, שאפילו צה"ל מחק אותה מתוך מערכי השיעור בבתי הספר הצבאיים שלו והמיר אותה במילה הסטרילית "תמרון". אך אל דאגה – היא עוד תחזור. כשרה למהדרין.
אבל המונח שזכה השבוע לטיהור מפואר הודות לנשיא ארה"ב הוא "טרנספר". דונלד טראמפ אולי לא רצה להשתמש במונח הפוליטי "האירופי" הזה, ולכן תרגם אותו לאמריקאית מדוברת: "עזה היא אתר הריסות... תושבים מתים שם... אני רוצה שירדן ומצרים יקלטו עקורים משם. פשוט ננקה את זה".
# # #
בשנת 1940 ניסח אברהם שטרן ("יאיר") את "עיקרי התחייה" של ארגון לח"י, לוחמי חרות ישראל. בסעיף י"ד כתב: "פתרון בעיית הזרים - על ידי חילופי אוכלוסין". דוד בן־גוריון, שלימים שילב גם את תפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי בתפיסת הביטחון הלאומי שלו – לא הרבה מילים על גירוש הערבים מארץ ישראל, אבל מדינת ישראל בהנהגתו לא מנעה בריחה של מאות אלפי פליטים ערבים. באזורים אחדים היא אף גירשה אותם בפועל, ומנעה בחוק ובכוח את שובם לגבולות המדינה. בן־גוריון לא דיבר טרנספר. הוא עשה.
אבל 30 שנה אחר כך מנעה ועדת הבחירות המרכזית – באישור בג"ץ - מהרב מאיר כהנא התמודדות לכנסת, כיוון שהטיף לגזענות. בין השאר, הסתמכו בקביעה זו על מה שכתב בספרו: "רק דרך אחת פתוחה בפנינו - העברה מיידית של הערבים מארץ ישראל לארצותיהם". כהנא נפסל, היה למנודה ומוקצה ומוחרם בזירה הפוליטית והתקשורתית, דמו הותר, ומחבל ערבי רצח אותו בניו יורק.
האלוף רחבעם זאבי ("גנדי") חמק מגורל פוליטי דומה (אך לא מרצח בידי מחבל ערבי), כי הוסיף בתבונה את המילה "בהסכמה" לתוכנית הטרנספר שלו. ההבדל היה משפטי בלבד. לא היה אפשר לפסול אותו מלהתמודד לכנסת, אבל פוליטיקאים ועיתונאים רבים תיעבו אותו בגלל "הטרנספר". אפילו ח"כ זאב בנימין בגין (לימים שותפו הפוליטי של גנדי) כינה את תוכנית הטרנספר שלו "זיהום פוליטי".
גנדי הציע עידוד הגירה ערבית, וגם קבע כי לעת מלחמה, אם ישראל תותקף ממזרח, ניתן לגרש אוכלוסייה ערבית, כי "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי בקרבנו". גנדי נרצח בשנת 2001 בידי מחבלים ערבים, אך גם בשנת 2005, כשחוקקתי את החוק להנצחתו, מחו אנשי השמאל בכנסת וכינו אותו "החוק להנצחת הטרנספר".
# # #
"רק הטרנספר יביא שלום" היה אחד מהדגלים הראשיים של מפלגת מולדת שהקים גנדי. להוכחת טענתו הביא דוגמאות היסטוריות רבות. בין השאר, נסמך על מנהיגי הציונות בארץ ישראל לפני 80 ו־90 שנה, ובהם גם מנהיגי השמאל. הוא גם הזכיר כי לאחר מלחמת העולם הראשונה זכה הנורווגי פריטיוף ננסן בפרס נובל לשלום על פעילותו למען פליטים ועל הצעתו לטרנספר של יוונים מטורקיה וטורקים מיוון. עבור גנדי זה היה הדגם ל"טרנספר בהסכמה". לא בהכרח הסכמת כל אחד מבני האדם המועברים מארץ לארץ – אלא הסכמה בין המדינות המשלחות והקולטות. לשיטתו של גנדי, טרנספר כזה יכול להתבצע כחלק מהסכם שלום של ישראל עם מי משכנותיה.
לאחר הירצחו של גנדי – שוב לא נישא דגל הטרנספר ברמה בזירה הפוליטית שלנו. אפילו מפלגת עוצמה יהודית, שהוקמה על ידי תלמידיו של הרב מאיר כהנא, לא השתמשה במונח במצעה או בתעמולת הבחירות שלה. ובזהירות הגדירה: "מתוך חתירה לשלום אמת, עוצמה יהודית תפעל להוצאת אויבי ישראל מארץ ישראל. תוקם רשות לאומית לעידוד הגירה".
רק מלחמת חרבות ברזל החזירה את התביעה לגירוש המוני של ערבים אל מרכז הדיון הפוליטי. ולא רק בימי הזעם ותאוות הנקם הראשונים, אלא דווקא כשהתברר שהמלחמה בעזה הולכת ומתמשכת. "הניצחון המוחלט" בושש לבוא, מחיר הדמים הלך וכבד, ומה שהיה ברור רק למעטים לפני המלחמה, ברור היום לרבים מאוד: חמאס שולט בעזה לא רק בכוח הנשק, לא רק בכוח "הסיוע ההומניטרי" שישראל הוכרחה לספק לו, אלא גם, אולי בעיקר, משום שהוא נהנה מתמיכה אידיאולוגית עמוקה ורחבה באוכלוסיית עזה.
גם אלו מהם שהבינו כי מעשי חמאס הביאו על ראשם הרס ומוות – תומכים ברובם המכריע בשאיפת חמאס להשמיד את מדינת ישראל ויהודיה. "כולם חמאס" אמרה אחת מהצעירות ששבו השבוע אחרי כמעט 500 ימים בשבי, אחת מאלו שזכו, שלא בטובתן, להכיר מקרוב את העזתים. ואם זה אכן המצב – שום תוכנית ל"שיקום הרצועה" לא תועיל. האויב הערבי הרצחני בעזה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. או שנדון עצמנו לעוד ועוד סבבים של שפיכות דמים – או שננסה משהו אחר.
אבל כשבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר דיברו על "עידוד הגירה" מעזה, התנפלו עליהם שרידי השמאל הישראלי וגם המרכז האמורפי. האשימו אותם בכך שבית הדין בהאג ימצא בדבריהם הוכחה לכך שישראל יוזמת "טיהור אתני", מחוללת פשעי מלחמה. כאילו שהאנטישמים של האג נזקקו לדברי בן גביר או קובי פרץ. אבל פסילת רעיון הטרנספר הגיעה לא רק מפחד מהגויים בהאג, אלא גם מטענות חוסר היתכנות ("אף אחד בעולם לא רוצה עזתים"), וגם – וזהו העיוות הגדול מכולם – מתוך טענות של אי־מוסריות. כאילו עידוד הגירה של תומכי טרור מחורבות קן הרצח הזה הוא פשע מוסרי.
# # #
עד שבא טראמפ, ובסגנונו העילג אמר דברים כהווייתם: אזור הרס. בני אדם מתים שם. צריך לנקות את השטח. התשובה הידועה לשאלה המפורסמת "איפה יושבת גורילה ששוקלת 250 קילו?" היא "בכל מקום שהיא רוצה", ולכן איש לא העז להאשים את טראמפ ב"טיהור אתני". מצרים וירדן אומנם הזדרזו להגיד "לא רוצות", אבל אם טראמפ יישב עליהן – אולי ירצו.
ודווקא אצלנו קפצו שוב חוכמולוגים והסבירו שישראל אינה רוצה בהגירת מאות אלפי עזתים לירדן, כי "זה יערער את יציבות המשטר ההאשמי", וכנ"ל הסבירו שנשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי חושש מעליית כוחם של האחים המוסלמים בארצו אם יקלוט עזתים. אבל יש עוד הרבה מדינות ערביות הזקוקות לתנופת פיתוח, יש עוד מדינות מוסלמיות שאפשר לנסות לשכנע, והחשוב מכל: מותר כבר להגיד טרנספר. הפתרון הזה חוזר לשולחן הדיונים.