יש מילים שנפגעו בתאונת דרכים היסטורית והשימוש בהן נאסר בידי משטרת התקינות הפוליטית. אחרי רצח רבין - כזו הייתה המילה "בוגד". רק לפני שנים אחדות, כשהמפגינים נגד נתניהו זכו לתמיכה תקשורתית רחבה – היא זכתה לרישיון שימוש מחודש.
שנים רבות (אפילו בהוראת החוק) נאסר השימוש בכינוי "נאצי" כנגד יהודים. ישעיהו ליבוביץ שבר את החרם כשכינה את מדיניות ישראל בלבנון (ולמעשה את חיילי צה"ל) "יהודו־נאצים". אבל יותר משהכתים את חיילי צה"ל, הפך את עצמו לפסול בחוגים רבים. ערים רבות סירבו לקרוא רחובות על שמו. גם החרם הזה התפוגג.
המילה "כיבוש" הייתה פעם מעמודי התווך של הציונות: כיבוש העבודה, כיבוש השפה, והכותרת עם הקמת חניתה בין יישובי "חומה ומגדל" (1938) הייתה: "משימתנו בחניתה – כיבוש והתנחלות". אבל אחרי מלחמת ששת הימים, היא הפכה למילת גנאי ולשורש כל רע. ורבים, שעבורם ההיסטוריה האנושית החלה ב־1967, האמינו כי אם רק "נסיים את הכיבוש", יבוא שלום לארץ. עד כדי כך הפכה "כיבוש" למילת גנאי, שאפילו צה"ל מחק אותה מתוך מערכי השיעור בבתי הספר הצבאיים שלו והמיר אותה במילה הסטרילית "תמרון". אך אל דאגה – היא עוד תחזור. כשרה למהדרין.
אבל 30 שנה אחר כך מנעה ועדת הבחירות המרכזית – באישור בג"ץ - מהרב מאיר כהנא התמודדות לכנסת, כיוון שהטיף לגזענות. בין השאר, הסתמכו בקביעה זו על מה שכתב בספרו: "רק דרך אחת פתוחה בפנינו - העברה מיידית של הערבים מארץ ישראל לארצותיהם". כהנא נפסל, היה למנודה ומוקצה ומוחרם בזירה הפוליטית והתקשורתית, דמו הותר, ומחבל ערבי רצח אותו בניו יורק.
האלוף רחבעם זאבי ("גנדי") חמק מגורל פוליטי דומה (אך לא מרצח בידי מחבל ערבי), כי הוסיף בתבונה את המילה "בהסכמה" לתוכנית הטרנספר שלו. ההבדל היה משפטי בלבד. לא היה אפשר לפסול אותו מלהתמודד לכנסת, אבל פוליטיקאים ועיתונאים רבים תיעבו אותו בגלל "הטרנספר". אפילו ח"כ זאב בנימין בגין (לימים שותפו הפוליטי של גנדי) כינה את תוכנית הטרנספר שלו "זיהום פוליטי".
גנדי הציע עידוד הגירה ערבית, וגם קבע כי לעת מלחמה, אם ישראל תותקף ממזרח, ניתן לגרש אוכלוסייה ערבית, כי "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי בקרבנו". גנדי נרצח בשנת 2001 בידי מחבלים ערבים, אך גם בשנת 2005, כשחוקקתי את החוק להנצחתו, מחו אנשי השמאל בכנסת וכינו אותו "החוק להנצחת הטרנספר".
לאחר הירצחו של גנדי – שוב לא נישא דגל הטרנספר ברמה בזירה הפוליטית שלנו. אפילו מפלגת עוצמה יהודית, שהוקמה על ידי תלמידיו של הרב מאיר כהנא, לא השתמשה במונח במצעה או בתעמולת הבחירות שלה. ובזהירות הגדירה: "מתוך חתירה לשלום אמת, עוצמה יהודית תפעל להוצאת אויבי ישראל מארץ ישראל. תוקם רשות לאומית לעידוד הגירה".
גם אלו מהם שהבינו כי מעשי חמאס הביאו על ראשם הרס ומוות – תומכים ברובם המכריע בשאיפת חמאס להשמיד את מדינת ישראל ויהודיה. "כולם חמאס" אמרה אחת מהצעירות ששבו השבוע אחרי כמעט 500 ימים בשבי, אחת מאלו שזכו, שלא בטובתן, להכיר מקרוב את העזתים. ואם זה אכן המצב – שום תוכנית ל"שיקום הרצועה" לא תועיל. האויב הערבי הרצחני בעזה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. או שנדון עצמנו לעוד ועוד סבבים של שפיכות דמים – או שננסה משהו אחר.
אבל כשבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר דיברו על "עידוד הגירה" מעזה, התנפלו עליהם שרידי השמאל הישראלי וגם המרכז האמורפי. האשימו אותם בכך שבית הדין בהאג ימצא בדבריהם הוכחה לכך שישראל יוזמת "טיהור אתני", מחוללת פשעי מלחמה. כאילו שהאנטישמים של האג נזקקו לדברי בן גביר או קובי פרץ. אבל פסילת רעיון הטרנספר הגיעה לא רק מפחד מהגויים בהאג, אלא גם מטענות חוסר היתכנות ("אף אחד בעולם לא רוצה עזתים"), וגם – וזהו העיוות הגדול מכולם – מתוך טענות של אי־מוסריות. כאילו עידוד הגירה של תומכי טרור מחורבות קן הרצח הזה הוא פשע מוסרי.
ודווקא אצלנו קפצו שוב חוכמולוגים והסבירו שישראל אינה רוצה בהגירת מאות אלפי עזתים לירדן, כי "זה יערער את יציבות המשטר ההאשמי", וכנ"ל הסבירו שנשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי חושש מעליית כוחם של האחים המוסלמים בארצו אם יקלוט עזתים. אבל יש עוד הרבה מדינות ערביות הזקוקות לתנופת פיתוח, יש עוד מדינות מוסלמיות שאפשר לנסות לשכנע, והחשוב מכל: מותר כבר להגיד טרנספר. הפתרון הזה חוזר לשולחן הדיונים.
התרעות פיקוד העורף