מאז 7 באוקטובר ולאורך מלחמת "חרבות ברזל" יש שני נרטיבים שאמצעי התקשורת המרכזיים מהדהדים שוב ושוב: שראש הממשלה קיבל התרעה מפני מלחמה בחודשים שלפני 7 באוקטובר, ושהישרדות חמאס ברצועת עזה היא לא תוצאה של כישלון הצבא אלא של הימנעות הממשלה מלדון בסוגיית "היום שאחרי".
כולנו שמענו את הדיווחים הדרמטיים על כל "ההתרעות למלחמה" שבנימין נתניהו קיבל לפני 7 באוקטובר. אבל אז הגיע הפרסום המטלטל של עמרי מניב בחדשות 12, ובו ציטוטים נרחבים מהדיונים הביטחוניים שהתקיימו בחודשים לפני המתקפה. לכך הצטרף פרסום דרמטי של נדב איל ב"ידיעות אחרונות" על אודות התנהלות מערכת הביטחון בליל 7 באוקטובר. שני הפרסומים שהופיעו דווקא באמצעי תקשורת שהדהדו בלי הרף את נרטיב "התרעת המלחמה שניתנה לנתניהו", הפריכו באופן סופי את השקר הבזוי הזה.
למעשה, כל הגורמים הבכירים בצבא ובמערכת הביטחון, ללא יוצא מהכלל, לא רק שלא התריעו מפני מתקפת חמאס, אלא החזיקו בדעה אחת ויחידה לגבי שלטון חמאס ברצועה – חמאס מורתע, חמאס אינו מעוניין במלחמה, וחמאס עוסק בפיתוח כלכלי של רצועת עזה (וחשוב לציין כי מתי המעט מחוץ למערכת שהעזו לחלוק על הדעה הזו, נתקלו בזלזול).
נדב איל כותב שאפילו בליל 7 באוקטובר, כשכבר יש שלל סימנים מעידים על מתקפת חמאס המתקרבת, השב"כ עדיין כותב בדוח מודיעיני ש"פניו של חמאס אינן להסלמה", ואמ"ן מספק "סימנים מצננים". לקרוא ולהתפוצץ.
גם שר הביטחון יואב גלנט החזיק לכל אורך הדרך בתפיסה שחמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה. אפילו עשרה ימים לפני מתקפת חמאס הוא עדיין מסביר כי "חמאס מאותת לנו שברצונו להגיע להסדרה ארוכת שנים עם ישראל".
לפיכך, לא יעזרו כל סיפורי הבדים על "ההתרעה הכללית למלחמה" שאמ"ן, המטכ"ל, השב"כ ושר הביטחון נתנו לנתניהו, כי האמת המזעזעת היא שכולם ללא יוצא מן הכלל החזיקו בדעה מוצקה שחמאס בכלל לא מעוניין במלחמה.
כל אלו שמהדהדים את השקר שלפיו ניתנה לכאורה "התרעה כללית למלחמה", יודעים היטב כיצד עובדת התרעה באמת, ועדיין בוחרים בשקר. בהתרעה אמיתית מפני מלחמה ניתנת הערכה מי יתקוף את ישראל, באיזה אופן הוא יתקוף אותה, ומתי הוא יתקוף אותה. כל ה"מתריעים" לא עשו דבר מכך, כי גם הם לא האמינו אפילו לרגע אחד שיש סכנה למלחמה, לבטח לא מצד חמאס.
יתרה מכך, למרות כל ההתרעות לכאורה שנתנו אמ"ן, הרמטכ"ל, ראש השב"כ רונן בר ושר הביטחון, הם לא עשו שום שינוי משמעותי במוכנות הצבא. הם לא העלו כוננות, והם אפילו לא הפעילו אמצעים מודיעיניים שנהוג להפעיל כשיש התרעת אמת על מלחמה – ממש כאילו המתריעים עצמם לא האמינו למילה וחצי מילה מ"ההתרעות" שלהם.
אפקט בלעם
ומשקר "ההתרעה" לשקר "היום שאחרי". ישראל נכשלה בהשגת מטרת המלחמה העיקרית שנקבעה בקבינט המלחמה – מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית. העובדה שלחמאס יש היום, אחרי 15 חודשי לחימה, שתי חטיבות מתפקדות ועוד אלפי לוחמים נוספים (סך הכל 24 אלף מחבלים, כולל הג'יהאד האסלאמי וחמולות), מעידה בבירור על כך שהצבא נכשל. חמאס עודנו שולט צבאית ואזרחית ברוב אזורי הרצועה, ועכשיו עם הפסקת האש – שם מכובס להפסקת המלחמה – ברור לכל שהוא הריבון.
אף שאין ספק שנתניהו, כראש הממשלה וכמי שאישר וגיבה את תוכניות המלחמה, נושא באחריות העיקרית לכישלון האסטרטגי ברצועה, לאמצעי התקשורת המרכזיים יש דחף בלתי נשלט לשייך לו את כל האשמה, תוך שהם מעלימים את האחריות הישירה של מערכת הביטחון לכישלון זה. והדרך שלהם לעשות זאת היא לחזור ולהדהד את הסיפור השקרי שחמאס שרד לא משום שהמטכ"ל נכשל בהשגת מטרת המלחמה שנקבעה, אלא גם משום שהממשלה לא דנה ב"יום שאחרי" ולא ניסתה למצוא פתרון מדיני להחלפת שלטון חמאס בגורם שלטוני אחר.
אבל האמת היא שכדי שאפשר יהיה לממש את "היום שאחרי" המדיני, חובה קודם כל להשיג את "היום שלפני" הצבאי. לשון אחר, לא ניתן להקים שום גוף שלטוני במקום חמאס ברצועה, בלי קודם כל להכריע את חמאס, אך המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון יואב גלנט עשו הכל כדי לברוח מהכרעת חמאס.
הגנרל האמריקאי בדימוס דיוויד פטראוס הסביר היטב מה הדרך הלא נכונה לערוך מלחמה נגד שלטון חמאס ברצועה ומה הדרך הנכונה להשגת הכרעה במלחמה כזו: "הריגת מחבלים ולוחמי גרילה ולכידתם היא בלתי מספיקה. המפתח לקיבוע ההישגים הביטחוניים ולעצירת הגיוס של לוחמי אויב חדשים הוא להחזיק בשטח, להגן על האוכלוסייה האזרחית ולספק להם ממשל ושירותים" (אני אחזור על הציטוט הזה עוד מיליון פעם אם צריך).
הלוי גיבש תוכנית מלחמה שנמנעה מהחזקה בשטח. אסטרטגיית "כניסה ויציאה" של המטכ"ל התבססה על יציאה מכל שטח שצה"ל מסיים להשתלט עליו. כתוצאה מכך כוחותינו נאלצו לשוב ולהילחם במקומות שכבשו בעבר, משום שחמאס חזר לכל מקום שצה"ל יצא ממנו.
גלנט והלוי התעקשו לא להקים ממשל צבאי זמני שיטפל בעיקר בחלוקת הלחם והמים, ולכן הם אלו שנושאים באשמה הישירה לכך ששלטון חמאס עדיין קיים (הם אפילו התנגדו לפיילוט חלוקת מזון בפיקוח צה"לי, שיבדוק את ההיתכנות של מנגנון כזה – עד כדי כך הם היו מקובעים). בגלל ההתעקשות של גלנט והלוי, חמאס יכול היה להשתלט באין מפריע על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה, ולהרוויח הון עתק ממכירתו לעזתים (חצי מיליארד דולר, לפי ההערכות). הכסף הזה שימש אותו לגיוס מחבלים חדשים בקצב מהיר יותר מהקצב שבו צה"ל חיסל אותם.
העלילה הזו מביכה במיוחד, משום שהממשלה בהחלט דנה בסוגיית "היום שאחרי", ושר הביטחון גלנט קידם מספר תוכניות להקמת גוף שלטוני במקום שלטון חמאס. אבל כל התוכניות של גלנט נכשלו כישלון חרוץ בדיוק משום שהוא ניסה להגיע לאותו "היום שאחרי" תוך שהוא עוקף את השלב ההכרחי של "היום שלפני". ההחלטה שלו להימנע מכיבוש כל הרצועה ומהקמת ממשל צבאי זמני לחלוקת המים והלחם לאוכלוסייה האזרחית, היא שהכשילה את התוכניות הפנטזיונריות שלו.
לא זאת בלבד, גם אם היו מכניסים את הרשות הפלסטינית כדי להחליף את חמאס, פנטזיה שעיתונאים מסוימים נוהגים להתרפק עליה, הרי כל עוד הדבר היה נעשה לפני השלמת המשימה הצבאית, גורל נציגי הרש"פ היה כגורל מנהיגי החמולות שהסכימו לשתף פעולה עם ישראל – הוצאה להורג זריזה בידי חמאס (ויש להזכיר כי אף אחד במערכת הביטחון, כולל שר הביטחון הקודם, לא הציע שהרש"פ צריכה לחזור לרצועה). האמת היא שלא ניתן היה להכניס שום גורם שלטוני אחר לפני שלב ביניים שבו צה"ל מבסס שליטה ביטחונית ואזרחית ברצועה, כדי להשיג את מיטוט חמאס הצבאי והאזרחי.
כל מי שחושב שדבר מהדברים שכתבתי לעיל פוטר בעיניי את נתניהו מאחריותו למגה־מחדל של 7 באוקטובר ומאחריותו לניהול הכושל של המלחמה ולגיבוי שנתן לתוכנית המלחמה שנכשלה בהשגת מטרותיה, יכול לבדוק את קריאותיי החוזרות ונשנות לרה"מ להתפטר או לכל הפחות ללכת לבחירות.
אז מדוע הזדעקתי להפריך עלילות שווא אלו? ראשית, ראוי שהאמת גם היא תהיה אופציה ותיאמר ללא שום חשבון. מי שמתיימר לבוא ולדבר בשם היושרה והצדק, צריך להיות גם ישר וצודק, בעיקר כשהוא מאשים את הצד השני. והעיקר, יש כל כך הרבה ביקורת נכונה שניתן וצריך להעביר על נתניהו, אבל כשמעלילים עליו עלילות שווא, זה פוגע ביעילות המאבק הפוליטי נגדו, מכיוון שאלו שמעלילים על נתניהו מאבדים את אמון הציבור, וכשהם אומרים דברים נכונים, כבר לא מאמינים להם.
כתוצאה מסיפורי הכזבים על "ההתרעה" ועל "היום שאחרי", שמרגיזים כל אדם ישר, רבים ממצביעי הליכוד שנטשו את נתניהו בעקבות אחריותו למגה־מחדל של 7 באוקטובר, שבו לתמוך בו. למעשה, כל טופלי העלילות באים כמו בלעם לקלל את נתניהו בשקרים, ורק מברכים אותו במנדטים.