אצל טראמפ שום דבר לא נגמר. כל גלגל אפשר לנסות לסובב לאחור, אם מפעילים מספיק כוח. לפני שבועיים־שלושה הפעיל כוח ואילץ את ישראל לקבל עסקת חטופים בתנאים שסוכמו. השבוע אותת על אפשרות להפעלת כוח כדי לאלץ את מצרים וירדן לקבל פליטים מעזה. למי שצהלו כשטראמפ הפעיל לחץ, כדאי לשים לב שלחץ יכול להתפרץ בכל מיני כיוונים. הצהלות על קבלתו את הרעיון הנועז של העברת אוכלוסייה עזתית מובנות. אבל כדאי להביא בחשבון שהטרייד־אוף עשוי להיות מורכב: כי במקביל, הנשיא האמריקאי רומז שכוונתו להתקדם להסדרה הסכמית מול איראן.
אמון ציבורי
ולפני שאתם אומרים "זקוק, זקוק" – כי ברור שמוטב שלציבור יהיה אמון בבית המשפט – וכי ברור שמוטב שלציבור יהיה אמון בכל מוסד ממלכתי – וכי ברור שמוטב שכל מוסד ממלכתי יהיה ראוי לאמון הציבור – לפני שאתם אומרים "זקוק, זקוק", בכל זאת חשבו שוב. כי לומר "זקוק" זה קל, אבל לומר "זקוק" בהינתן מחירים שצריך לשלם כדי שלציבור יהיה אמון בבית המשפט, זה כבר קצת יותר קשה.
דוגמה פשוטה, וכמובן מאוד סכמטית: נניח שהייתם מבינים שכדי שלציבור יהיה אמון רב בבית המשפט היה נדרש למנות לבית המשפט שופטים אקראיים שייבחרו באמצעות הגרלת לוטו. שולה ממטולה, רונה מכפר יונה, אפרים מירושלים ושון מחולון הם שעלו בגורל, והם שיהיו שופטי בית המשפט העליון בשנתיים הקרובות. התוצאה: לציבור יהיה אמון בבית המשפט. שווה? כלומר – אתם מוכנים לשלם במקצועיות, רצינות, עמקות, הבנה במשפטים, ניסיון, כל הדברים האלה – כדי שלציבור יהיה אמון בבית המשפט?
הנה נכס של בית המשפט: הוא פוסק כפי ששופטיו סבורים שיש לפסוק על פי אמות מידה מקצועיות, ולא על פי מצב הרוח של ההמון. האם תרצו בית משפט שפוסק על פי מצב הרוח של ההמון בתמורה לאמון ההמון? מותר להניח שלא. וגם כאן כמובן צריך להוסיף הסתייגות. מצד אחד – אתם לא רוצים שיפסוק לפי מצב הרוח של ההמון. מצד שני, אתם לא רוצים שיהיה מנותק לגמרי מהערכים החברתיים של ההמון. מצד אחד – אתם לא רוצים שיושפע מכל רוח רעה. מצד שני – אתם לא רוצים שיבטא עמדות אידיאולוגיות של מיעוט בבואו לפרש חוקים על פי הבנתו. וכן הלאה וכן הלאה. הטיעונים מוכרים ושחוקים.
"ההשלכות של ירידת האמון", כותבים שני החוקרים, "באות לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים: ראשית, ניתן לזהות ניסיונות גוברים לשינוי שיטת בחירת השופטים; שנית, ניתן להצביע על התגברות הקריאות לאי־ציות לפסקי דין; לבסוף, ניתן לצפות כי המשך הרחבתו של שיקול הדעת השיפוטי לתחומים שנתפסו בעבר כפוליטיים ומחוץ לסמכות בג"ץ יוביל לירידה נוספת באמון". המאמר נכתב באפריל 2022. התחזית בלי ספק מתממשת.
מה שכמובן נותן תשובה לשאלה אחת: האם האמון בבית המשפט נשחק בגלל אופיו והתנהלותו של בית המשפט? מה שכמובן לא נותן תשובה לשאלה האחרת: איזה מחיר ראוי לשלם כדי למנוע שחיקה באמון הציבור בבית המשפט? במקרה הזה: האם מוטב היה לוותר על פסיקות "המהפכה המשפטית", שעיגנו כמה זכויות חשובות, לטובת אמון גבוה יותר בבית המשפט? האם מוטב היה לוותר על כולן לטובת אמון גבוה יותר, או רק על כמה מהן, ועל איזו מהן, ועל איזו לא, ותמורת כמה אמון נכון היה לוותר על אילו פסיקות, וכן הלאה.
האם זו הצעה טובה? נבחן אותה כאן מנקודת המבט הצרה־מאוד של אמון הציבור, שהיא כמובן לא היחידה שצריך לשקול (גם לדחייה של המשך הקרב לעוד זמן מה יש משמעות). ייתכן שמינוי כמו זה שמוצע ברעיון הפשרה של שטרן יעזור לבית המשפט להעלות את רמת האמון בו בקרב קבוצות מסוימות (תומכי הרפורמה של לוין). ייתכן שלא יעזור (כי שופט אחד אכן אינו "שובר שוויון", והאוכל רק יוסיף לתיאבון).
במקביל, ייתכן שמינוי כזה יפגע באמון בקרב ציבור אחר בבית המשפט העליון (ציבור מתנגדי הרפורמה), כך ששכר האמון בצד אחד ייצא בהפסד האמון בצד אחר. וייתכן כמובן שמינוי כזה לא יפגע באמון של ציבור אחר בבית המשפט העליון (כי שופט אחד אכן אינו "שובר שוויון", והשקטת זירת המשפט תיראה כתמורה סבירה למהלך). בשורה התחתונה: קשה מאוד לדעת אם ועד כמה יועיל המינוי של בקשי, או של מועמד אחר של לוין, לרמת אמון בבית המשפט.
קשה יותר לדעת מה יקרה אחרי מינויו של הבקשי השלישי או הרביעי לבית המשפט, מה יקרה אם הלחץ לעשות פשרות יימשך, או שהמערכת הפוליטית תצליח לכפות מינויים מסוג מסוים לבית המשפט. אם ניקח דוגמה מאמריקה, אפשר להציע השערה: כאשר לצד אחד יהיה יותר אמון בבית המשפט, לצד השני יהיה פחות אמון.
זה מה שקרה לאמריקאים. בית המשפט זכה לאמון גבוה בקרב קבוצות מסוימות כאשר היה בית משפט ליברלי. ועכשיו האמון בו יותר גבוה בקרב קבוצות אחרות שמרוצות מכך שמדובר בבית משפט שמרני. ל־73% מהשמרנים יש אמון, רק ל־24% מהליברלים יש אמון. אפשר לומר: לא נורא. פעם אלה ירגישו טוב, ופעם אלה ירגישו טוב. אפשר לומר: באמריקה זה פחות חשוב, כי יש מסגרת חוקתית ששומרת על בית המשפט, ושומרת על גבולות בית המשפט. אפשר לומר: באמריקה מדובר בשיטה אחרת, זה לא נוגע לנו.
אפשר גם לומר: אולי אמון בבית המשפט הוא פשוט דבר בלתי אפשרי בתקופה כזאת, שבה לאף אחד אין אמון בשום דבר. לא במקרה מתנגדי הרפורמה המשפטית מקפידים להזכיר שגם לאחר הירידה באמון בבית המשפט, האמון בו עדיין גבוה הרבה יותר מהאמון בממשלה או במשטרה או בכנסת.
נכון, המאמר של גרבר וגבעתי הוכיח שהירידה באמון אצלנו משמעותית יותר, ונובעת ממהלך מסוים של בית המשפט. נו, אז מה? אם לא היה המהלך הזה, היה מהלך אחר. אם האמון לא היה יורד בצד אחד, הוא היה יורד בצד השני. אם הוא לא היה יורד ב־30%, הוא היה יורד ב־25% (אבל היינו מחמיצים פסיקה חשובה, בעיני מי שחושבים שהיא חשובה).
מסקנה אפשרית מהנחה כזאת תהיה: כיוון שבאמון גבוה אי אפשר לזכות, לפחות נילחם על כך שיהיו שופטים טובים, בעלי מקצוע, שתהיה פסיקה מותאמת לעידן המודרני, שתהיה עצמאות מקסימלית לבית המשפט, שלא תהיה התחשבות בשיקולים פוליטיים.
הנה, זה סוג של סיכום: לאמון יש מחיר. כשמבקשים לחזק את האמון בבית המשפט צריך להביא בחשבון גם את המחיר. וצריך להביא בחשבון גם את האפשרות שאמון הוא מצרך שקשה מאוד לקנות בשוק הישראלי (והגלובלי) בעידן שאנחנו חיים בו, כך שקיימת בהחלט סכנה של תשלום המחיר, בלי קבלת התמורה.
הספר היהודי
הוא לא יצא עדיין בישראל, ואם ייצא (ואני מניח שאולי ייצא), הוא יבוא אחרי שרבים מאוד מסוגו כבר ייצאו בעברית. כלומר, משלל הספרים על אירועי 7 באוקטובר, היהודים בישראל קוראים את הספרים שלהם, היהודים באמריקה קוראים את הספרים שלהם. חפיפה יש פה ושם, אבל היא רחוקה מלהיות מלאה. רחוקה מלהיות משמעותית. כנראה רובכם לא קראתם את "הספר היהודי הטוב של השנה".
צריך לומר גם את זה: הפרס הלאומי לספרים יהודיים כולל הרבה מאוד קטגוריות, וזוכים בו כל שנה הרבה מאוד ספרים. אולי קצת יותר מדי. מצד אחד – שיזכו כמה שיותר. למה לא. באמריקה יוצאים הרבה מאוד ספרים מאת יהודים ועל יהודים, ויש טעם לכבד רבים מהם בפרסים. מצד שני, ריבוי של פרסים קצת מטשטש את רושם הזכייה בפרס הגדול. ישנו ה־זוכה, ויש הרבה מאוד זוכים.
השאלה כמה מספרי "הפרס הלאומי היהודי" בארה"ב מתפרסמים גם בעברית, זוכים לתשומת לב גם בעברית, היא שאלה מעניינת, משום שיש בה כדי להעיד על האפשרות של שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם ליצור ביניהן שיח תרבותי בעל משקל. אם יהודים באמריקה ויהודים בישראל קוראים את אותם ספרים – כמובן, אלה מהם שקוראים – יש לזה משמעות. יש בזה סוג של מצע אינטלקטואלי ותרבותי משותף. אם יהודים באמריקה ויהודים בישראל לא קוראים את אותם ספרים, אפילו לא כאשר מדובר במובהק על "ספרים יהודיים", גם לזה יש משמעות. זה אומר שהיהודים האלה והיהודים האלה מקיימים שתי תרבויות מקבילות שמתקשות להיפגש.
זו לא תלונה כמובן. זו אבחנה על מצב הקשר. אם כי אפשר היה להפוך אותה גם לתלונה, או להצעה: מדוע שלא יהיה פרס ספרותי יהודי משותף לשתי השפות? אפשר היה ליזום מהלך כזה. או שאפשר היה ליזום מהלך דומה, אבל קצת אחר: לקבוע מראש שכל ספר שזוכה בפרס הספר היהודי יתפרסם גם בעברית כחלק ממהות הפרס. ואם לא כל ספר, אז לפחות הזוכים בכמה קטגוריות מרכזיות. וכמובן, היה אפשר לעשות גם את המהלך המקביל מעברית לאנגלית. נניח, לוודא שהזוכים בפרס ספיר בכל שנה, או בפרס ברנר, או בפרס כלשהו שייבחר, יתורגמו מיידית גם לאנגלית, ויקבלו דחיפה נמרצת בקהילת הקוראים היהודית.
זה לא מהלך עסקי, זה מהלך פילנתרופי. ייתכן שמעת לעת יהיה אפשר לגרום לכך שאחד הספרים הללו יהפוך גם לרב־מכר שירוויח יותר מאשר יפסיד. אבל עקרונית, מהלך כזה לא צריך להיות מהלך של מו"לות נמרצת, כי סיכוייו של ספר שזכה בפרס היהודי להיות הצלחה מסחררת בישראל, בלי דחיפה משמעותית, איננו גדול. מהלך כזה צריך להיות – אם יהיה – מהלך של פילנתרופיה תרבותית נמרצת.
העם היהודי משקיע הרבה מאות מיליונים בטיפוח זהות יהודית, בחיזוק הקשר היהודי, בפעלתנות של יחסי ישראל־תפוצות. כל זה לא יכול להיעשות משמעותי בלי מצע תרבותי משותף, בלי שיחה יהודית גלובלית שיש לה עומק ומשקל. היה טוב אם כל יהודי בישראל היה יכול לקרוא בשפתו את הספרים שאמריקה היהודית בוחרת כטובים ביותר בעיניה. היה טוב אם כל יהודי באמריקה היה יכול לקרוא בשפתו את הספרים שישראל היהודית בוחרת כטובים ביותר בעיניה. היה טוב אם לאחר שהיו קוראים – היו יכולים לנהל שיחה על הספרים האלה באמצעות פרסומים שנקראים בעברית ובאנגלית, כאן ושם. הנה, יש הצעה על השולחן. עשו בה כטוב בעיניכם.
התרעות פיקוד העורף