התצפיתניות של נחל עוז הן הגיבורות של עם ישראל של המלחמה הזאת. הן פעלו במקצועיות, הן התריעו וחזו את הבאות, הן תפקדו בקור רוח ובמקצוענות כאשר ראו את המחבלים מסתערים לפנים מול עיניהם. הן הגנו בחירוף נפש ללא אמצעים האחת על האחרת. הן התמודדו בשבי בגבורה, באמונה, ברעות ללא גבולות. לא רק אחת כלפי חברתה. אלא גם הצילו והגנו על אזרחים ואזרחיות שהיו איתן בשבי.
במלחמה הזאת ראינו לצערנו את יהירות המפקדים, חוסר הכישרון של בכירי מערכת המודיעין והביטחון. ראינו את הדלות של המנהיגות הישראלית. חזרת הבנות ויתר החטופים מרגשת כל פעם מחדש. פותחת את הלב מעלה חיוך אחרי שנה וארבעה חודשים של כאב, של מחנק.
אבל המשימה לא הסתיימה. יש בשבי בעזה עוד 87 אזרחים, ילדים, נשים, מבוגרים חיילים. כולם צריכים לחזור הביתה. בעזה יש עוד אלפי מחבלים עם דם על הידיים. הם בני מוות.
חייבים ללא דיחוי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הכול. הדרג הצבאי והמדיני. ולבסוף, חייבים ליצור כאן אווירה פחות רעילה. לא צריך בחסות פוליטיקאים קטנים להרוס כל חלקה במרקם החיים והתרבות הישראלית, מבית המשפט, מוסדות המשפט והחוק, הצבא והמשטרה.
למראה תמונת החיבוק של חמש התצפיתניות, הדמעות חנקו לכולנו את הגרון. ראינו בילדות הללו, שהן הילדות של כולנו את ישראל היפה, הלא מושחתת, לא מקולקלת, ישראל הטהורה של היופי, הגבורה, הרוח הישראלית. שאם רק קצת ממנה היה ב-6 באוקטובר בהנהגה שלנו, בפיקוד הצבאי, בשב״כ, במוסד לא היינו נחשפים למחדל שהביא עלינו את האסון הגדול ביותר מאז השואה.
התרעות פיקוד העורף