אני יושבת מול מסך הטלוויזיה, בוהה שוב ושוב באיחודים המרגשים כל כך של עופר קלדרון, קית' סיגל וירדן ביבס עם בני המשפחות שלהם. עופר מחבק שוב את ילדיו, שניים מהם, ארז וסהר, היו גם הם בשבי חמאס, קית' מתאחד עם רעייתו אביבה עמה נחטף והילדים שנלחמו עד כלות על מנת לראות אותו בבית, וירדן פוגש שוב את הוריו ואחותו עופרי, גם הם עשו לילות כימים כדי לסיים את הסיוט הזה עבור ירדן שנחטף מביתו בעוד שבת שמשית שהפכה לסיוט נורא ומצמרר.
השמחה בלתי ניתנת לתיאור. השלישייה הזו הפכה, כמו שרצינו וחיכינו, מתמונות וריבועים למציאות הלכה למעשה. נחמה שקשה להסביר כמה היא מרפאת ומשככת, דמעות שזולגות מעצמן. לצד הכל, והתקווה לשובם של כולם, אי אפשר שלא לחשוב ברגעים הללו על שירי ביבס, רעייתו של ירדן, ועל ילדיהם אריאל וכפיר, שנכון לשעה זו אף אחד לא יודע בדיוק מה עלה בגורלם בשבי חמאס.
ירדן ומשפחת ביבס - אף אחד לא שוכח את שירי, אריאל וכפיר. כולנו מצפים לראות אותם, וכשזה יקרה, לצד כל החטופים שעוד נותרו בשבי חמאס, הלב שלנו יהיה שלם. אף אחד מאיתנו לא יעבור לסדר היום עד שהם יהיו בבית. אין אפשרות אחרת.
התרעות פיקוד העורף