דב הלברטל, דמגוג מתלהם ואיש גס רוח, שהיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל, מביע דעות נחרצות בנושאי דת ומדינה – ובעיקר מציג עמדות קיצוניות שחוצות את כל הגבולות. הוא מתבטא בגסות כלפי נשים, כלפי חיילים וכלפי חלקים נוספים בציבור. לאחרונה העז לומר, בהתבטאות מזעזעת, שעמית סוסנה, שחזרה משבי חמאס, כביכול “נהנתה” מתקיפה מינית שעברה שם.
דבריו אלה אינם רק פוגעים ומבזים, אלא משקפים ניתוק מוחלט מהמציאות וחוסר רגישות אנושית בסיסית. הם מצביעים על חוסר הבנה עמוק של הטראומה שעוברת אישה שנחטפה והותקפה מינית.
זאת אינה הפעם הראשונה שבה הלברטל מעורר רעש וזעם בשל התבטאויות שחוזרות על דפוסים של פרובוקציה ואטימות. הלברטל הוא משפטן, ומתיימר להיות איש הלכה, אך דבריו מנוגדים לחלוטין לערכי התורה ולרוח המשפט העברי. הוא אינו עוד פובליציסט. זהו אדם שמנצל את מעמדו הציבורי כדי להסית, לפגוע ולהפיץ רעיונות מסוכנים.
הלברטל בגד בערכי היהדות כשהפך לאדם שמקדם שנאה במקום חמלה. במקרה המדובר, ההתבטאות חמורה במיוחד. יש בה הטלת ספק באמינות הקורבן, והיא מעודדת תרבות של האשמת קורבן העבירה. התבטאויות מסוג זה עלולות להרתיע קורבנות תקיפה מינית מלהתלונן על מה שעברו, מחשש לביקורת ולזלזול. במקום לתמוך בקורבן העבירה, ולעודד אותה לשתף את סיפורה, הוא בחר לבקר אותה ולהקטין את סבלה, עד התעלמות ממנו.
חופש הביטוי הוא זכות יסוד שאינה מעניקה לגיטימציה לפגיעה באחרים. הלברטל אינו רב חשוב או פוסק הלכה, ואינו מייצג זרם משמעותי ביהדות. הלברטל, אדם שהפך את גסות רוחו למותג, אינו ראוי לקבל כל במה ציבורית – והגיע הזמן להפסיק לתת לו אותה. יש להוקיע אותו, ולדאוג לכך שדעות מסוכנות והתבטאויות פסולות כשלו לא יקבלו ביטוי בשיח הציבורי הישראלי.