אבל הדוגמה הטובה ביותר היא הסכמי וואי פלנטיישן, שעליהם חתם נתניהו ב־23 באוקטובר 1998. הדמיון בין אז לעכשיו ברור: ישראל הייתה צריכה להעביר 13% משטחי יו״ש לרשות הפלסטינית בשלוש נסיגות (פעימות) מדורגות. ישראל ביצעה את הנסיגה הראשונה, אבל טענה שהפלסטינים לא ממלאים את חלקם והפסיקה את יישום ההסכם, מבלי לבצע את שתי הנסיגות הנוספות. אלא שזה לא עזר לנתניהו: חתימתו על ההסכם הביאה לנפילת ממשלתו ולניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999. זה בדיוק מה שנתניהו מנסה למנוע עכשיו.
נתניהו מוכיח שוב, בפעם האלף, שאולי חשוב לו להחזיר הביתה את האנשים שממשלתו הפקירה בשבעה באוקטובר, אבל חשוב לו יותר להשאיר בקואליציה את בצלאל סמוטריץ׳. הוא מקווה למכור לנשיא טראמפ מעשייה כלשהי על הצורך לפרוט את שלב ב׳ של מתווה שחרור החטופים לכמה שלבי ביניים, בתקווה שעד שנגיע לחלק האחרון הסעודים יתרצו, סמוטריץ׳ יירגע ואפשר יהיה להמשיך להחזיק בקואליציה עד יעבור זעם.
העובדה שנתניהו מרשה לעצמו לשקול את האפשרות לא ליישם את מתווה ההסכם לפני החזרתם של כל החטופים, מזעזעת כשלעצמה. הוא לא מהסס לפרסם הודעות השתתפות בשמחת המשפחות של אלה שחזרו, וכעת הוא מנסה לסכל את המשך השחרורים של מי שמדינת ישראל שלחה למשימות שונות והפקירה בשבעה באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף