הזזתו של ראש השב״כ רונן בר מצוות המו״מ למתווה החזרת החטופים, וכוונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להזיז גם את האלוף ניצן אלון, מעידות בבירור כי אין בכוונתו של נתניהו ליישם את המתווה ולהשלים אותו עד חזרתם של כל החטופים ארצה. אין שום סיבה שבעולם להחלפת צוות המו״מ שהביא את התוצאה המקווה, חוץ מהסיבה המובנת מאליה: הכוונה לטרפד את אותה תוצאה.
לנתניהו רקורד היסטורי ארוך ומפורט של הגעה להסכמים בעמל רב, אבל אי־יישומם או טרפודם בטרם הושלמו. זהו דפוס הפעולה שלו בהסכמים פוליטיים ומדיניים כאחד. כך הפר ברגל גסה את הסכם הרוטציה עם בני גנץ בממשלת החילופים הראשונה שהקימו, זמן קצר לאחר החתימה החגיגית; כך הפר כמעט כל הסכם פוליטי שאליו הגיע בעבר.
אבל הדוגמה הטובה ביותר היא הסכמי וואי פלנטיישן, שעליהם חתם נתניהו ב־23 באוקטובר 1998. הדמיון בין אז לעכשיו ברור: ישראל הייתה צריכה להעביר 13% משטחי יו״ש לרשות הפלסטינית בשלוש נסיגות (פעימות) מדורגות. ישראל ביצעה את הנסיגה הראשונה, אבל טענה שהפלסטינים לא ממלאים את חלקם והפסיקה את יישום ההסכם, מבלי לבצע את שתי הנסיגות הנוספות. אלא שזה לא עזר לנתניהו: חתימתו על ההסכם הביאה לנפילת ממשלתו ולניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999. זה בדיוק מה שנתניהו מנסה למנוע עכשיו.
צוות המו״מ, שבראשו עמד ראש המוסד דדי ברנע עם דומיננטיות של ראש השב״כ בר (בעיקר בנושא האסירים הפלסטינים) וראש המטה המיוחד ניצן אלון, סיפק את הסחורה. הם לא כפו אותה על נתניהו ולא הגיעו לעסקה שבה לא רצה נתניהו. הם עבדו על פי הדירקטיבה של נתניהו והביאו את מה שהתבקשו להביא. העובדה שהוא מחליף אותם עכשיו מעידה על כוונתו לשנות כיוון. הוא יודע שיהיה לו קשה להורות לאנשי מקצוע לא פוליטיים כמו בר ואלון להתכחש למה שהוסכם ונחתם. אז הוא מזיז אותם.
נתניהו מוכיח שוב, בפעם האלף, שאולי חשוב לו להחזיר הביתה את האנשים שממשלתו הפקירה בשבעה באוקטובר, אבל חשוב לו יותר להשאיר בקואליציה את בצלאל סמוטריץ׳. הוא מקווה למכור לנשיא טראמפ מעשייה כלשהי על הצורך לפרוט את שלב ב׳ של מתווה שחרור החטופים לכמה שלבי ביניים, בתקווה שעד שנגיע לחלק האחרון הסעודים יתרצו, סמוטריץ׳ יירגע ואפשר יהיה להמשיך להחזיק בקואליציה עד יעבור זעם.
העובדה שנתניהו מרשה לעצמו לשקול את האפשרות לא ליישם את מתווה ההסכם לפני החזרתם של כל החטופים, מזעזעת כשלעצמה. הוא לא מהסס לפרסם הודעות השתתפות בשמחת המשפחות של אלה שחזרו, וכעת הוא מנסה לסכל את המשך השחרורים של מי שמדינת ישראל שלחה למשימות שונות והפקירה בשבעה באוקטובר.
כל מה שנותר הוא לקוות שטראמפ יסביר לנתניהו, ככה שיבין, שאת ההסכם הזה צריך ליישם. מתחילתו ועד סופו. עניין נוסף שממנו מנסה נתניהו לחמוק כבר 15 חודשים הוא הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הנסיבות שהובילו לטבח ולמחדל שבעה באוקטובר. כעת מתגבש רעיון חדש, שיאפשר לכל הצדדים להתכנס לפתרון אחד. העליתי את הרעיון הזה אתמול בתוכנית הרדיו עם ינון מגל, שהביע תמיכה עקרונית אף הוא.
על פי הרעיון, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ימנה לתפקיד יו״ר ועדת החקירה הממלכתית את המשנה שלו, השופט נועם סולברג. בד בבד יאציל עמית לסולברג את הסמכויות לאייש את הוועדה באנשי המקצוע הנדרשים. כלומר, להרכיב את חבריה. סולברג הוא איש ימין מובהק, מתנחל חובש כיפה ושמרן. הוא מיועד להיות נשיא העליון אחרי עמית. אם נתניהו יתנגד לפתרון הזה, תיחשף ערוותו. הרי אין להעלות על הדעת שסולברג, שופט מוערך כמעט מקיר לקיר, לא ינהל חקירת עומק ראויה, נטולת פניות, ללא מורא וללא משוא פנים. מי שיתנגד למתווה כזה לא מפחד מהרכב כזה או אחר של ועדת חקירה, אלא רוצה להימנע מכל סוג של חקירה שלא תהיה עליו שליטה פוליטית.