רזי, ההופעות הטלוויזיוניות האחרונות בכיכובך מעליבות ומבזות את כל עשרות השנים הרדיופוניות שלך.
ברקאי משמש בימים אלה כפאנליסט קבוע ב"אזור מלחמה" בערוץ 13. לרוב אין לו תרומה משמעותית או תובנה מקורית. כשהוא מתבקש להגיב על סרטון או על אמירה מערוץ 14, הוא מתמלא גועל, עושה פרצוף, שואף אוויר וטוען: אין כבר מה להגיד על הדבר הזה. מעולם לא היה חבר קבוע בתוכנית טלוויזיה עם כל כך מעט תוכן. כשהוא אומר משהו, זה בא מקולקל. הוא אינו שנון או מעניין במיוחד. הוא פשוט רזי ברקאי.
כל מה שיש לו זה שמו, עברו ותחושת צדק אינסופית שמלווה אותו. לפני שבוע התראיין לנוה דרומי ב־i24. הקטעים שיצאו לרשתות מהריאיון היו לכל הפחות מוזרים. ברקאי עלב בה, היה גס, יש שיגידו שאף התעליין והיה מיזוגין. “זו שאלה מטומטמת", הטיח בה כששאלה על האמירה שלו שחיסול צאצאי איסמאעיל הנייה היו “הרג סתם", כדבריו. אגב, ילדיו היו פעילים בארגון הטרור. על נכדיו אפשר להתווכח.
ברקאי מנותק לחלוטין מהסנטימנט הישראלי העדכני, שמאמין שחיסול יוצאי חלציו של ראש חמאס הם סיכול האמביציה של מחבלים בפוטנציה, שאין זה הזמן להיות יפה נפש ולחוס על האויב. איך מכל החמלה בעולם הוא מוצא מקום בליבו דווקא בשבילם. "שנינו עוסקים בעיתונות, אבל לא בטוח ששנינו עיתונאים", התפלסף. הוא מנכס לעצמו את התואר “עיתונאי" ושולל אותו ממנה, כמעין לע"מ של איש אחד, וכאילו התואר הזה לא עבר דאונגרייד של 700 רמות בשנים האחרונות.
כל חייו התפרנס מכספי ציבור, הן ברשת ב' והן בגלי צה"ל, אך לרגע אינו מנסה להבין את הציבור שמימן את משכורתו יותר משלושה עשורים. צורת ההעסקה הזאת הקנתה לו פריבילגיה שמעטים זוכים לה בתקשורת. מצד אחד היה חופשי להביע את דעתו ולעסוק בנושאים שאינם נדונים בשוק המסחרי־תחרותי, מצד שני מעולם לא הרים פרויקט עיתונאי חברתי ראוי לציון. יחד עם זאת, הביא סקופים עיתונאיים מרשימים, כמו ידיעות בלעדיות מקמפ דיוויד על התקדמות המשא ומתן לשלום עם מצרים. מה ששלו שלו.
לכן, מוזרה הפאזה הנוכחית שלו כאדם שלא מצליח להבין שהעולם השתנה, המדינה התהפכה, אנשים זזים, עמדות מסורתיות מאותגרות. רק הוא נשאר אותו דבר. זו לא מחמאה. זו תקיעות. ההסתכלות שלו על המציאות היא הסתכלות של טוב ורע. כל מה שהוא ודומיו זה “טוב", “נכון" ו"צודק". כל מה שערוץ 14 - זו לא עיתונות לגיטימית. ינון מגל - אחד מאנשי התקשורת המשפיעים בישראל - אינו ראוי לתגובה או התייחסות בעיניו.
באופן פרדוקסלי, הוא מביע אפס סקרנות לשונה ממנו, לאחר, לחדש. וזה בניגוד לדרישה הבסיסית ממקצוע העיתונאות, שהוא כל כך מתפאר בו. ברקאי הפך לנרגן ומר נפש. בריאיון הוא נראה מתוסכל, עצוב, עייף. הוא מסתכל על פרשנים ימניים בזלזול.
בזמנו פורסם שהתנגד לכל איש ימין שהגיע לגלי צה"ל כמו אמיר איבגי, יעקב ברדוגו ואראל סג"ל. כאילו הם לא במקצוע שלו. ברקאי לא לבד. הוא מסמל דור שלם של ישראלים שמרגישים שהמדינה ברחה להם. “נמאס לי לרדוף אחריה", הוא מוסיף בסגנון יהונתן־גפני. המדינה לא ברחה, והיא לא שלו, היא פשוט משתנה. זו דרכו של עולם. הדור של ברקאי הקים את המדינה, שירת בצבא, נלחם והקריב עבור ערכים שברגעים אלה מתחלפים, מתגוונים. 7 באוקטובר גרם לרבים לחשב מסלול מחדש בנושאי חברה, שלום וביטחון ומה לעשות, גם גרם לאובדן אמון בשכנינו במזרח התיכון.
הוא אינו חי ונושם את ישראל החדשה ולא ער לפוליטיקת הזהויות, שמכתיבה את השיח בעולם המערבי. השבוע האתר “פוש" העלה מונולוג שלו, שבו תיאר יום בחייו של ערס: “קמתי בבוקר, דפקתי לאשתי פנס בעין, לקחתי את האוטו ונסעתי. קניתי תו נכה בעשרת אלפים שקלים, שמעתי ערבי שדיבר ערבית אז צעקתי עליו שכאן מדברים עברית". על הדברים שאמר נשפכו קיתונות של רותחין. הגולשים הבינו אותם כהתנשאות של אשכנזי לבן, שמאלן שמשוכנע שהמדינה שייכת לאבא שלו, ושהוא נגד מזרחים.
לא לזה הוא התכוון, אבל דבריו נראים כמו הכללה גסה. בתרבות השיח היום טענת “אמת דיברתי" כבר אינה מספיקה. רזי הוא פשוט בומר קלאסי. אולי הגיעה השעה שגם הוא ישים נקודה.