פעם הייתה לי שיחה עם בחור אחד שהיה סקפטי לגבי הכל. הציניות כל כך אפפה אותו, עד שלא השאירה מקום לשום דבר אחר. בעבר קינאתי בו כל כך, חשבתי שתחלואי העולם לא נוגעים באנשים כאלו, עטורי שריונות ומגינים. היום הקנאה התחלפה ברחמים, הרי בסופו של דבר, הוא רק ילד שחבטו בו החיים בטרם עת.

“תגיד, אם תאבד את כל הכסף שלך, מה תעשה?", שאלתי אותו. לא שהיה לו הרבה כסף, אבל גם לא חסר לו.
“חסרות אטרקציות אחרות? אני אוכל לחם ומרגרינה ואלך להסתכל על הים", ענה לי.
“ואם יתקשרו אליך כשאתה בים ויגידו לך שכונס נכסים מכר לך את הבית?", ניסיתי להקשות.
“אז אשאר לישון בים, מרסל. כשמגיעים לנקודה, תמיד מוצאים פתרון, את יותר מדי דרמטית".

“טוב, אני חיה מזה", חשבתי בקול והוא חייך, אבל לא ויתרתי: “ואם באמצע הלילה יגיע מלאך המוות לים ויבשר לך שגם את הילדים שלך לקח?".
“את שואלת באמת?", הוא הרצין פתאום. חששתי שעברתי את הגבול, אבל כאמור, האיש ציני כמו שאתם נושמים. “אם את מתעקשת לעשות אותי איוב, אז הם מתו, גם אני אמות מתישהו, מה יש לי לעשות נגד זה?".

הוא דיבר על זה בקלילות כזאת, וידעתי שאין בזה שמץ של שקר, האיש תחזק את האופי ואת הלך הרוח האלה שנים ארוכות.
“ואם מעמידים גם אותך, איך שאתה, עם כל החול ומה שנשאר מהלחם ומהמרגרינה, מול כיתת יורים, מה הדבר האחרון שאתה עושה?".
“מסיים את הלחם, כמובן. מה, נראה לך שאשאיר לנאצים האלו אוכל?", צחק וצחקתי איתו גם.
“ובכל זאת, אתה מתפלל באותו הרגע? אומר 'שמע ישראל'? מבקש רחמים?".
“לא, אל תיקחי אותי לשם, פשוט לא". לפי מבטו ראיתי שביקש שאעצור, אז עצרתי ולא הוספתי יותר.

האיש הזה נטול אמונה, לא פעם ביקר את המאמינים וקרא להם בשמות. פעם עברנו ליד בית כנסת, ממש בצאת כיפור, עם תקיעת השופר, והוא קרא “מזל שכבר אכלתי היום". ניסיתי להיות מגניבה ושנונה ולגרות אותו אינטלקטואלית בימים ההם, אז חייכתי ושתקתי, כיום, בלי קשר ליחס שלי כלפי האמונה, הייתי מקיאה אותו מקרבי הרבה קודם לכן. איכס.

אני לא יודעת כמה היהדות ומה שהיא מביאה עמה עברו לכם בראש בשנה האחרונה. הישראליות והציונות, הן אלו שכיכבו בעיקר. אבל קרה משהו אחר פתאום, ליתר דיוק בשבוע שעבר, אחרי שבכינו כולנו מהצפייה בתצפיתנית אגם ברגר יושבת על ברכיה של אמה שמבטיחה לה “אנחנו פה, ואנחנו לא עוזבים אותך לעולם", בשעה שאביה מלטף את רגלה ומביט כמנסה להבין מה עבר על בתו, ליבו, נשמתו, בשבי, ותומך ראשו בידו השנייה.

החלו לצוץ כתבות המספקות שברי פרטים מתוך השבי, הגרדום הנורא. ואלו המיוחסים לאגם הזכירו לי נקודות אור בתקופות אפלות וחשוכות של העם היהודי, החל מרבי עקיבא, דרך האינקוויזיציות, מלחמת העולם השנייה וכלה בשבויים קודמים שהיו לנו.

הסירוב לאכול בשר במשך למעלה משנה כי הוא לא עבר שחיטה כשרה, ההתעקשות לצום ביום כיפור לקול צחוקם של השובים, החגיגות בסתר כשמגיע חג החנוכה, פורים או שבועות, ובעיקר בעיקר - הסיפור על הסידור שהותיר אחריו אחד מחיילי צה"ל (שכולי תקווה שכרגע מקבל את השבת כשהוא שלם בנפשו ובגופו עם ילדיו, אשתו ועם סידור חדש), שאותו מצאה אגם, ובגלוי או בהיחבא קראה בו והתפללה.

הרבה נאמר על אמה, ועל ההתחזקות שלה, ועל השאלה שבה עסקה כל המדינה, “האם תחלל את השבת ותלך לפגוש את בתה, או שתעז ולא תעשה כן?". בסופו של דבר קיבלה היתר מהרב, אבל זה לא היה רלוונטי, כי היא זכתה לחבק את בתה ששוחררה ביום חול. אני מניחה שהיא לא מרפה מידה ולא תרפה ממנה לעולם. זו לא באמת שאלה של אף אחד מאיתנו, אני בטוחה שעשתה זאת כי הגיעו לאוזניה ידיעות על התחזקותה של בתה, על האמונה המחזיקה אותה חיה בשבי, על העמידה האיתנה שלה מול כל מבקשי רעתה ורעתנו. זכותה.

אגם מחבקת את אחיה, והוא בוכה אל עורפה. היא דוחפת אותו אחורה, מביטה בו ואומרת “מה זה, איזה גבוה נהיית, אתה בגובה של אבא?", והוא שוב מביט בה ולוקח אותה אליו שעה שאביהם מנגב דמעותיו בצד.

אני בתאילנד עכשיו, ואת כל החדשות והכתבות האלו קוראת דרך הסלולרי והמחשב שהבאתי עימי. אני לא היחידה שעושה כך, כל הישראלים (והאמינו לי שבתאילנד יש יותר ישראלים מתאילנדים) עושים בדיוק את אותו הדבר, ובכי ההתרגשות מהלביאות והגיבורים ששבו אל ביתם ובכי הצער על חיילינו שחירפו נפשם ונעוריהם בעבור זה, קולקטיבי. ובין לבין, ולבטח חלקכם לא יאהב את מה שאכתוב עכשיו, אני מביטה על כל מיני נשים מגרמניה, הונגריה, רוסיה, בריטניה, ואפילו משוחחת איתן. ושני דברים אני מבינה:

העולם הרבה יותר פרו־ישראלי מכפי שנדמה לנו. אל תזינו את עצמכם מהתקשורת, אלא צאו ולמדו (חוץ ממני, אני התקשורת הכי אמינה). הנשים האלו, הן לא רבע מהנשים הישראליות (ולכל הטוקבקיסטים שרוצים לקטול אותי עכשיו, ולקרוא לי פופוליסטית, לכו לבשל לשבת במקום להציק לי). אנחנו לביאות, איתנות, חזקות, קרייריסטיות, אמהות, מובילות דעה, פטריוטיות ולא מתפשרות על כלום.

בסופו של יום ושל דבר, זה לא סיפור שמח, כל אחת מהן שבה עם צלקת שלא תגליד לעולם, הלוואי והן יקשיבו לאנשי מקצוע ויעבדו את זה ויתחילו לבנות את החיים הטובים שמחכים להן. ובכל זאת, העולם נראה להן שונה מכפי שהוא נראה לי או לכל אחת אחרת, חלקן איבדו את האמונה שהייתה להן, וחלקן, כמו אגם, רק קיבלו גושפנקא לכך שיש למי להתפלל, ואני מניחה שיתחזקו ויתחזקו בה.

כבר שנים שאותה האמונה, התפילה והסידור רחוקים ממני, אני לא כל כך מצליחה להתקרב, אבל בבטן ובראש יש זיק כזה, שכבר חדור ומוטבע שם, וסיפורים כאלו מרוממים את רוחי ומשמחים אותי כל כך. יש משפט “תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם". משמע, בין מה שאתה עושה תמיד למה שאתה עושה פתאום, לראשון העדיפות. ותמיד האמנתי, עוד בילדותי דרך נעוריי ועד בגרותי, אז אני מניחה שזה תמיד יישאר שם.

רגע לפני שעלתה אגם על הבמה ברצועת ההרג ההיא, לפסטיגל הזול שהם הפיקו שם, עשה אחד מהשובים שלה טעות. אולי היה לו חם ואולי גירד לו באף, אבל הוא הסיר לרגע את המסיכה שלו, ותמונת פניו רצה בכל האינטרנט.

אז מה שאני עושה פה בתאילנד זה להיכנס לבריכה, לאכול טוב, להגיד לגפן לא להוריד את המצופים ומספיק כבר עם הגלידה או שחוזרים הביתה, ומפעם לפעם, אני מרפרפת באתרי החדשות ובודקת אם כבר סגרנו איתו חשבון, או טרם. תזכרו, אם זה קורה לפני שאני חוזרת מתאילנד, אני קונה 20 סידורים ומחלקת לכל נשות הבניין שלי בחריש הבנויה. שאפו, אגם, שאפו.