בימים רביעי וחמישי בשבוע שעבר הייתה הארץ כמרקחה. אמצעי התקשורת המוכרים, הממוסדים והוותיקים שידרו כל פרט מידע בנוגע לשחרור שלושה חטופים נוספים: ארבל יהוד, גדי מוזס ואגם ברגר. הדרמה הנוראית שליוותה את שחרור יהוד ומוזס, שהיו כמעט קורבן ללינץ' של המוני “בלתי מעורבים", רק הגבירה את המתח.
ובאותו היום ממש, עת יצאו לחופשי משבי חמאס שלושה ישראלים, היו המילים המבוקשות ביותר במנועי החיפוש בישראל: “מכון כושר ביבנה". איך ממשיכים מכאן? ובכן, הבה ננסה: קראתי טור דעה אחד, בעיתון של חכמים בעיני עצמם, שטוען שמדובר בתשוקה שלנו לנורמליות, קרי הרצון לעסוק קצת בעניינים הקטנים והמלוכלכים של החיים ולא בנושאים הרי הגורל שנכפים עלינו.
על תזה כזאת הייתה סבתי המנוחה אומרת: “נו, שוין", שכן סקס, אתרי סקס ופורנו מקוון היו מנועי הצמיחה של מנועי החיפוש עוד הרבה לפני שאזרחי ישראל “נאלצו" לבחור בין סרטוני פורנו פיראטי (שהודלפו במזיד, מתוך פגיעה חמורה בפרטיות, ובמה שעל פניו נראה כעבירה פלילית חמורה, עוד לפני שנדרשים למשמעויות אחרות שלהם, מחשד לפשעי מין ועד לבגידות בין בני זוג), לבין צפייה בהמון מוסת, שהדבר האנושי היחיד בו הוא שהוא ניזון מסיוע שמכונה “הומניטרי".
אפשר לקחת את הדיון גם למגבלותיה של התקשורת הממוסדת בעידן של פלטפורמות תוכן עצמאיות: הנה לכם האירוע המעניין ביותר (על פי חיפושי הגולשים, סקר די אמין בזמן אמת) מנצח את האירוע החשוב ביותר. הנקודה הזאת מספקת הצצה לא רק לפועלם הנמרץ של “יבנה וחכמיה", אלא גם ליחסים שמתעצבים מחדש בין מוקדי כוח תקשורתיים־ממוסדים לפלטפורמות אלטרנטיביות: כך למשל בהשבעה של דונלד טראמפ לתפקיד האנושי הרם ביותר בעולמנו, לא נכח אף עורך עיתון או פרשן טלוויזיה נחשב. נהפוך הוא: את מקומם תפסו בעלי הפלטפורמות שאפשרו לטראמפ ותומכיו לעקוף את צינורות הפצת המידע הוותיקים.
אם רוצים לנבור עוד קצת בכיוון, אזי אפשר לומר שהנשיא האמריקאי החדש־ישן נבחר אף שרוב אמצעי התקשורת הממוסדים סלדו וסולדים מעמדותיו ומסגנונו (אפשר לחשוב לפחות על עוד מדינה אחת שבה מתקיימת מערכת יחסים דומה). נניח לטראמפ המבקש למצוא לא רק דרכים לעקוף את התקשורת הממוסדת אלא גם את קוטר הכובע שחבשה רעייתו - וננסה למצוא זוויות נוספות לסיפור.
אפשר לטעון שזה לא רק הסקס. כלומר, לא רק האקט עצמו, שהרי סרטונים שמציגים פחות או יותר את אותו הדבר, אפשר למצוא בקליק או שניים על העכבר. אז מה כן? המפגש בין סקס למציצנות. גם כאן ננסה להרחיב מעט את הדיון: פעם הכוכבים (מהוליווד ועד למה שכונה בשעתו “סרטים כחולים") היו גדולים מהחיים, זוהרים בבדידותם, ביופיים או בנתוניהם הפיזיים החריגים ונמצאים הרחק מחוץ להישג ידם של רובנו.
עם השנים השתנה הטעם האנושי: דוגמניות־העל היפהפיות נכחדו כדינוזאורים, מפנות מקומן לז'אנר שזכה לשם “בת השכן" (וכדי לאזן מגדרית נאמר שלאותו שכן דמיוני יש גם בנים חתיכים) - כלומר, מישהי או מישהו שנראים קרובים וניתנים להשגה הרבה יותר מאלו שהטבע או הפלסטיקאי חננו בנתונים יוצאי דופן. אפילו בפורנו צמחה מאוד הקטגוריה הנקראת “חובבנים", עד כדי כך שסרטוני סקס מקצועיים בוימו במיוחד כדי להיראות “ביתיים".
מדובר בהיפוך מושלם, ואני לא מתכוון לתנוחה חדשה (שממילא בגילי תדרוש ממני גמישות שאיני יכול לגלות עוד, פיזית ומנטלית כאחת), אלא לעובדה שפעם אנשים רגילים ניסו להיראות כמו כוכבים, גם אם בהקשר הזה מדובר בכוכבי פורנו, ואילו כיום המקצוענים עושים מאמץ להיראות כמו אנשים רגילים, כדי להגביר את כמות הצפיות, “טראפיק" בעגה המקצועית (אל תגידו את זה ליד אמי בת ה־96, פחות בגלל אופי הנושא הנדון ויותר מפני שהיא משוכנעת ש"טראפיק" הוא משטרת התנועה המנדטורית).
ומה עשיתי אני באותו יום שבו עם ישראל נחצה בין החשוב (חזרת החטופים) למעניין (“מכון כושר ביבנה")? ובכן, שמתי פעמיי ברכבת לחיפה, כדי לשבת על הבר של הקלמנ'ס ולצפות במופע פורנו־קולינרי של איש אחד, קלמן מיידלר. כבר לא כל כך צעיר, אבל כזה שהאוכל היוצא תחת ידיו הוא לא רק הכי טעים בארץ אלא גם הכי יפה לצפייה בהכנתו.
“הוא לא שף, הוא רקדן", לחשתי למי שישבה לצידי, מביט בעיניים מצועפות בקלמן, שמחולל בין המחבת לקרש החיתוך, מקפיץ, קוצץ ומצלחת בתנועות מעגליות שאין יפות מהן. רומנטיקן של אוכל בעידן של סיפוקים קולינריים מהירים מדי באינסטגרם, ואולי מוטב - מאחר שבכל זאת התכנסנו כאן לטור אישי - שאפסיק לנסות להגדיר אחרים ואגדיר את עצמי כ"מתבונן כפייתי". לא מציצן חלילה (סהדי במרומים שלא צפיתי אפילו בפריים אחד מאותו מכון כושר מדובר) שמבקש להביא עצמו לכדי סיפוק תוך כדי צפייה באחרים, אלא מתבונן - אחד שמבקש להביא עצמו לכדי סיפור.