הגברת הזקנה שהולכת מולי בעזרת הליכון על הטיילת בנמל תל אביב, נעה במהירות של צב איטי. על ההליכון תלויות שקיות ניילון מלאות בקבוקי פלסטיק ופחיות שתייה ריקות. היא נעצרת ליד פחי הזבל הניצבים על הדרך, רוכנת לעברם ובודקת אם יש סחורה שעבורה תוכל לקבל כמה אגורות, להשלמת הכנסה במידה ויש לה.

אני מעריך שגילה של הזקנה בין 80 ל־90. רואים עליה שהיא תשושה, ולכל צעד שבו היא דוחפת את ההליכון העמוס קדימה, מתלווה אנחה. הזקנה נראית לי מוכרת, אני מנסה להיזכר מהיכן ולא מצליח. אני קולט אותה עוצרת מישהי שחולפת על פניה, גברת מתוכשטת, לבושה מותגים. אני קרוב מספיק כדי לשמוע את הזקנה מבקשת מהמתוכשטת להרים עבורה פחית שתייה ריקה שהייתה זרוקה ליד פח הזבל. המתוכשטת מגיבה ב"איכס, גועל נפש", וממשיכה בדרכה.

ניגשתי לזקנה, הרמתי את הפחית והכנסתי אותה לשקית הניילון שהיתה תלויה על ההליכון. "כמה שווה הפחית, אפשר להיכנס שותף לעסק?", אני שואל ומתכונן לפתוח שיחה, לראות אם אכן אני מכיר אותה מהיכן שהוא. הקשישה מביטה עליי במבט נוקב וזורקת לי בחצי חיוך, "היית פרחח ונשארת פרחח, אדון זהבי".

"אם אני אדון זהבי, מי הגברת?", אני שואל. "אני גברת סוניה בשבילך, ואם זה מעניין אותך, לך תביא לי כוס קפה מהמסעדה שבה אתה יושב ותביא כיסא שאוכל לשבת לנוח קצת ותשים סוכרזית אחד ותבחוש ושהקפה יהיה עם מעט מאוד חלב".

אני מביא לגברת סוניה כיסא ומזמין לה כוס קפה, מבקש מהמלצרית שתביא את הקפה וגם עוגת גבינה. הסקרנות אוכלת אותי. אני מתיישב ליד גברת סוניה ושואל "אז מאיפה אנחנו מכירים?". סוניה מחייכת, ומבקשת שאנשוף את עשן הסיגריה לצד כי היא לא סובלת סירחון של סיגריות. "אתה בטח לא תזכור, כי נעשית סלבריטי, אבל כשהיית נער, אתה וקבוצת פרחחים הייתם באים לאירועים בבית המהנדס ברחוב דיזנגוף. הייתם מתנפלים על האוכל כמו חיות, עד שקלטו שאתם לא מוזמנים והייתם בורחים בצעקות כמו אינדיאנים בסרטים".

הקפה והעוגה הגיעו. הבאתי כיסא פלסטיק נוסף שעליו הניחה המלצרית את הקפה והעוגה. "לא ביקשתי עוגה", אומרת גברת סוניה ולוקחת ביס. רואים על פניה שהיא נהנית. "אתה יודע כמה זמן לא ישבתי בבית קפה?", היא שואלת ועונה: "בערך 20 שנה מאז שבעלי נדרס מול בית המהנדס, כשבא לאסוף אותי מהעבודה. אני עבדתי באירועים בבית המהנדס והייתי אחראית על הבופה, ואתה והחבר'ה הדרעקעס שלך הייתם עושים לנו מהומות".

"גברת סוניה, אני מתנצל שעשיתי לך צרות. זה נכון, היינו שובבים. קראו לנו 'כנופיית בית המהנדס'", אני אומר.   
סוניה פותחת מבערים ופוצחת במונולוג: "כשראיתי אותך לפני הרבה שנים בטלוויזיה, מאוד שמחתי שלא הפכת להיות איזה פושע ונהיית מענטש. אל תחשוב שלא ראיתי בעיתונים שעשית כל מיני דברים לא יפים. ראיתי הכל". אני מרגיש נבוך ומשנה כיוון. "מה עבר עלייך בכל השנים הארוכות האלו? אני מעריך שאת צריכה להיות לפחות בת 90".

"אני בת 92", היא עונה. "הראש צלול וכל השאר לא עובד. לבעלי לא היה מקום עבודה קבוע, רוב הזמן היה משחק קלפים במועדון והאמין תמיד שיזכה בפיס ויהיה עשיר גדול. מהעבודה שלי, כמה פעמים בחודש, אפשר היה בקושי לחיות. אחרי שמת, אני כבר לא הייתי צעירה ולצערי הייתה בעיה, לא הצלחנו להביא ילדים. נשארתי אלמנה בלי פרוטה, עם דירת חדר עלובה בדמי מפתח וכמה לירות כל חודש מביטוח לאומי שבקושי אפשר לחיות מהן. אז אני כל היום מסתובבת ואוספת פחיות ובקבוקים, ובסוף השבוע אני קונה חצי עוף וקצת פירות וחבילה ופלים, ולפעמים לא תאמין, עוגת גבינה".

גברת סוניה טרפה את העוגה. את הקפה היא שותה לאט, כמו לא רוצה שייגמר. "עוד עוגה?", אני שואל. היא נאנחת. "אדון זהבי, אסור להתרגל לדברים טובים, כי אחר כך הנפילה כואבת. אני קוראת הרבה ספרים, אנשים משאירים על הגדר או על ספסלים ציבוריים, ואני לוקחת הביתה וקוראת. אני אוספת ברחוב עיתונים. שתדע לך, המצב לא טוב והולכת להיות קטסטרופה. המצב של זקנים עריריים בישראל זה בושה.

הפוליטיקה זה בושה. תגיד לי, באיזו מדינה אישה זקנה בת 90, שבקושי עומדת על הרגליים, צריכה ללכת לאסוף בקבוקים ריקים כדי שתוכל לקנות בסוף השבוע עוגת גבינה?".

"גברת סוניה, כדי לקבל מחילה על הבלגן שעשיתי לך בבית המהנדס, אני מוכן כל יום שישי לדאוג שתהיה לך עוגת גבינה, רק תני לי את הכתובת שלך". סוניה מביטה עליי בעיניים נוגות. "אף פעם לא ביקשתי טובות ולא קיבצתי נדבות", היא עונה. "זה שהתכופפת והרמת עבורי את הפחית הריקה ולא התייחסת אליי בבוז כמו הצצקה הבלונדינית שממנה ביקשתי להרים עבורי את הפחית, עשה לי את היום. זה הספיק לי. חוץ מזה, דיברתי בשביל שבוע. אני לא נוהגת לדבר עם אנשים ברחוב. אני ליידי, אני גברת סוניה".

הקשישה שנהנתה מדבריה פרצה בצחוק קולני ועיניה השתנו מנוגות לשמחות. "שימחת אותי, גברת סוניה", אני אומר לה. "אני כל יום פה. אם תרצי לבוא, לשבת, לפטפט על קפה ועוגת גבינה, את מוזמנת". נישקתי אותה על המצח ולקחתי את הכוס הריקה והצלחת של העוגה והחזרתי למסעדה. מרחוק ראיתי שסוניה גררה את עצמה למעקה של המזח ועמדה והביטה על הים.

למחרת ראיתי שהצייר אריה למדן פרסם בפייסבוק ציור של אישה זקנה מתנהלת בכבדות עם הליכון עמוס סלים. הוא כתב שהוא ראה מספר פעמים את הקשישה והיא נגעה לליבו, אז הוא צייר אותה. ביקשתי את רשותו לפרסמו במדור. אני לא יודע אם זו יד הגורל, אבל במקביל נתקלתי באסופת שירים של מאיר ויזלטיר ושיר אחד נגע לליבי. קוראים לשיר "מוצא אל הים". קראו ותבינו למה התרגשתי.

פעם הייתה אישה
היא הייתה אישה זקנה
היא חייתה בעולם
שבעים וחמש שנה
בשנתה השבעים ושש
חשבה כי רב לה רב
זרקה עצמה לים
לטבוע בין גליו
הים בן מיליון מיליון
ואינו מדקדק בקטנות
מוכן להטביע כל יום
עשרים מיליון זקנות
אבל אנשים נרעשים
משו אותה אל החוף
בבית החולים העירוני
זכתה בטיפול טוב
עכשיו היא בבית אבות
וסיפורה עוד לא תם
לשווא קיוותה למצוא
מוצא אל הים.