בראשית חשבתי שאני קובע מה אעשה בחיי - לאן אלך? מתי? מה אעשה בזמני הפנוי? באחרית הבנתי שלא אני זה שקובע. לפני כמה ימים נכנס לחיי שותף, חבר, בן ברית - דייסון חדש, גרסת הפרימיום, דייסון שואב־שוטף. ומאז אני פחות או יותר שואב ושוטף, שואב ושוטף. שואלים אותי מה קורה, אני עונה: שואב, שוטף...

אני חי בעולם שבו אני מציית למכשירים. עולם שמנוהל בלעדית על ידי רצונות שהם אינם שלי. לא מזמן גם רכשתי שעון אפל, מה שמכונה "אפל ווטש". השעון הזה הוא דיקטטור אכזרי. הוא מודד לך הכל - דופק, מספר צעדים שהלכת, מספר קומות שעלית, קלוריות שהשלת, הוא אפילו מאבחן את הלך הרוח שלך ומדי פעם שולח לך ציטוט שייתן לך השראה כאילו היה אחרון הגורואים במקדש בטיבט.

יש לו לשעון יעדים יומיים שהוא מדרבן אותך לעמוד בהם. למשל, הוא מעוניין שתלך כל יום לפחות 7,000 צעדים. אז אני יוצא מהבית ומתחיל ללכת. זה לא שיש לי לאן ללכת, אין לי, אבל יש לי שעון עם דרישה - להמשיך ללכת. אתה לא רוצה להתעסק עם השעון הזה. הוא רודן ברוטלי.

ואני, הנתין בממלכתו, לפחות פעמיים ביום יוצא מהבית והולך בשדרה שמול ביתי הלוך וחזור, הלוך וחזור. אם מישהו ישאל אותי לאן פניי מועדות, אגיד לו שאני בדרכי לפגוש חבר. אך אין לי באמת חברים בחיי, רק מוצרי חשמל. חיי מחושמלים היטב.

לפני כמה לילות הרגשתי שאני מאבד את זה. במסגרת אחד הפיצ׳רים בשעון החדש הוא מנסה לעשות לך סדר בתזונה. אתה עונה על מספר שאלות לגבי הרגלי האכילה שלך, והוא נותן לך פידבק והוראות. במקרה שלי השעון הודיע לי חד-משמעית שזה שאני אוכל בלילה, ועוד מתוק, זה לא מקובל בשום צורה ופוגע לי בבריאות יותר מכל הרגל אכילה אחר.

ואז הגיע לילה וכהרגלי הרגשתי את הצורך לנשנש משהו. פסעתי למקרר, אבל בדרך נזכרתי שהשעון ציווה עליי להימנע מההרגל הזה. אז ממש הלכתי בשקט ופתחתי את דלת המקרר בחשש וממש שאלתי את עצמי אם יכול להיות שבמסגרת ברית מוצרי החשמל שאצלי בבית, המקרר יודיע לשעון שפתחתי אותו בלילה והוצאתי איזה מעדן אסור לנשנוש לילי.

כמובן שכשהכנסתי את המקרר הזה לחיי, הייתי חייב להוריד את האפליקציה שלו - אפליקציה ייעודית למוצרי החברה המסוימת שלה המקרר שייך - ובעצם, חשבתי לעצמי בזמן שפתחתי את דלת המקרר בחשש וברעד, לא מן הנמנע שהאפליקציה של המקרר תתקשר עם האפליקציה של השעון ותודיע לו על פעילות חריגה בשעת לילה ואז הלך עליי. השעון לא יאהב את זה. מאוד לא יאהב.

גם מכונת הקפה שלי מסונכרנת ומתוזמרת היטב. זו מכונה משוכללת, שיש לה אפשרות להכין את הקפה בשעה שתבחר. עקרונית חשבתי שזה יהיה מדהים אם המכונה תכין לי קפה בשעה מסוימת בבוקר ואקום ישר לקפה מוכן. אפילו יותר ממדהים, זה יכול להיות חלום שמתגשם, לא פחות מזה. הבעיה היא שלא משנה מה עשיתי ועל אילו כפתורים לחצתי, אני לא מצליח לבטל את הפונקציה הזאת.

ומאז אני קם בבוקר לפי מכונת הקפה שמקובעת על שעת בוקר מסוימת שאני לא מצליח לשנות. ואם כבר בוקר, אז יש לומר שמברשת השיניים החשמלית והמשוכללת שלי היא כזו שמודדת לך את זמן הצחצוח ורק כשהגעת לשתי דקות היא מצפצפת את הצלצול הגואל שמודיע לך שצחצחת מספיק זמן.

אז אני כל בוקר עומד מול המראה עם מברשת השיניים בפה ומחכה למברשת שיניים שתודיע לי שצחצחתי מספיק. אני עומד שם מול המראה עם מברשת השיניים הזאת ואומר לעצמי: ליאור, איך הגעת למצב שאתה תקוע כאן עכשיו תחת משטר של מברשת שיניים? ליאור, משהו לא טוב קורה בחייך.

אני מאמין שאני נמצא בשלב הבא באבולוציה של האדם המודרני. ראשית, הוא מנהל מערכת יחסים עם הוריו, אחר כך גדל ומנהל מערכת יחסית עם בן או בת הזוג, לאחר מכן מנהל מערכת יחסים עם ילדיו (ומהר מאוד מבין שהם לא שמים עליו), ואז הוא מנהל מערכת יחסים עם חפצים.

בעיקר חפצים חשמליים. במיוחד כאלה שיש להם אפליקציה. אפליקציה שטוענת שתפקידה הוא לחבר את המכשיר התורן למה שמכונה ״בית חכם״. אולם אולי הבית נהיה חכם, אבל אתה נהיה יותר טיפש. ככל שהבית חכם כך אתה יותר טיפש - נדמה שאי אפשר לברוח מהמשוואה הזאת.

פעמיים בשבוע אני נמצא בחנות כלי העבודה שליד ביתי. לעיתים אני מגיע עם נורה מקולקלת, לעיתים אני מגיע באמונה שלמה שאאתר את הכבל שאני זקוק לו, אבל מה שזה לא יהיה, כשאני מגיע לשם אני מרגיש שהגעתי, שבאמת הגעתי, למקום שאליו אני שייך, לעיר המקלט שלי.

״אז מה היום?״, שואל אותי המוכר בחנות כשאני נכנס. דבר ראשון, אני מסביר לו, אני רוצה לעבור על המדפים, לסרוק את המוצרים וככה אולי להיזכר או להבין שאני זקוק למשהו.

אני מתחיל בתהליך הסריקה במדף למוצרי אמבטיה ומסיים בחומרי ניקוי. זה מרגיע אותי להסתובב שם ולצוד בעיניים מוצרים שיכולים לשפר את חיי.

בפעם האחרונה שהייתי שם יצאתי עם טוסטר. אני לא בטוח שיש לי בשבילו מקום על השיש במטבח אבל מקום בלב לעוד מוצר - זה תמיד יש לי. 