טראמפ שחרר פצצות אטום - למה המצקצקים לא מרוצים? | חיים אתגר

אחרי שברק אובמה נבחר לקדנציה הראשונה כנשיא ארצות הברית, הוא שם את פעמיו לקהיר ונשא באוניברסיטה המקומית נאום, חלקו בערבית, שבו פנה לעולם הערבי. הנשיא הבהיר שהוא רואה את הדברים אחרת מקודמיו. בין השורות נראה היה שסדרי העולם השתנו: ישראל כבר לא בראש הטבלה והפלסטינים והעולם הערבי קודמים. רוח חדשה, רעה מבחינתנו, נשבה מהבית הלבן.

ואכן, בימי כהונתו נתניהו אכל ממנו מרורים ולקרדות. אובמה לחץ והלחיץ, רב עם ראש הממשלה, ועל פי הפרסומים אפילו גידף אותו מדי פעם. במקביל צמח ותפח החלק הפרוגרסיבי בצד הדמוקרטי בארצות הברית ובו גדלו גם שונאי ישראל ואנטישמים. חלק מתוצרי ההליך הזה התפרצו ברחבי ארצות הברית אחרי 7 באוקטובר. ואז הגיע דונלד טראמפ.

בסיבוב הראשון שלו ב־2016 טראמפ נסך אהבה ותמיכה כמעט בלתי מסויגת בישראל, וכעת הוא עולה שלב. אף שהביע אי־שביעות רצון בפני העיתונאי ברק רביד באשר לעמדה שנקט נתניהו לאחר הפסדו בבחירות הקודמות לנשיאות - טראמפ שחרר השבוע הצהרות נועזות וחסרות תקדים בכל הקשור לסכסוך בין ישראל לחמאס. פצצות אטום אחת־אחת.

אצלו זה לא רק מילים, יש גם תוצאות. טראמפ הוא האיש שהביא לשחרור החטופים. נקודה. שני שרים לשעבר, יואב גלנט ואיתמר בן גביר, אומרים דברים זהים: העסקה לשחרור החטופים התעכבה מטעמים פוליטיים. כמה נורא. מרסק את הלב לחשוב שסחרו בחייהם של האנשים שהופקרו ב־7 באוקטובר לטובת אתנן פוליטי. אני מעריך שהעניין הזה ירדוף את נתניהו עוד הרבה זמן.

לא משנה כמה כבירים יהיו הישגיו בזירה המדינית־צבאית, והם בהחלט מרשימים, גרעין קשה של משפחות שכולות התגבש לקבוצה עוצמתית ומאורגנת. הם כועסים, ובצדק. דורשים שינוי וקבלת אחריות. הספקטרום נע בין דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועד לדרישה לפיטורים של כל מי שהחזיק בתפקיד בכיר ביום המחדל. השלטון לא יודע איך להכיל אותם ומתנגח בהם בלי להבין שאנשים שאיבדו את היקר מכל הם כוח כביר שאי אפשר להרתיע.

בחזרה לטראמפ. אחרי שהצליח בתבונה, בעורמה ובתחכום להתגבר על בעיות הקואליציה בישראל ולהביא לשובם הביתה של חלק מבנינו ובנותינו, הוא עובר לפתרון רחב יותר. נהוג לומר שמי שמנסה לפתור את אותה הבעיה שוב ושוב באותם אמצעים, ומצפה לתוצאה אחרת מלבד כישלון, הוא אידיוט. אבל זה מה שקרה כאן במשך שנים: ניסו לכפות עלינו פתרונות בלתי אפשריים, כשמולנו ניצבים גורמים רצחניים וברבריים שלא רוצים פתרון אלא מבקשים את השמדתנו. מה לעשות? הם שונאים אותנו בדם. אין דרך לעקם את המציאות העגומה הזאת כדי שתתאים לנרטיבים אחרים. מי שעושה זאת חוטא למציאות ולביטחוננו.

7 באוקטובר, ומה שקורה כעת ביהודה ושומרון, קברו סופית בקרב רוב הציבור את התחושה שאפשר להביא שלום. הנשיא האמריקאי הנכנס מבין את המציאות הקשה. הוא היה באלפי משאים ומתנים, ויודע מתי מדובר במבוי סתום. יש שיטענו שהתפיסה שהמציאות הלאומית משולה לתחום העסקי שגויה מיסודה ותוביל לאסון ולכאוס. מצד שני, לראשונה זה עידנים הגיע מישהו עם הצעה רעננה, חדשה ומסקרנת: ליצור עתיד טוב יותר לעזתים, מחוץ לעזה, ובמקום עיי החורבות ומוקדי טרור ליצור בעזה אוטופיה כלכלית בהשקעה עצומה שעליה יופקדו סעודים. עבורנו זו אפשרות חלומית. היא כוללת את מיגור חמאס וניקוי הרצועה מגורמים עוינים (וככל שהזמן חולף אנחנו מבינים שאלו רוב עד כל תושבי עזה) וכל זאת בניהול אמריקאי.

במקום שבו אחרים רואים תסבוכת, טראמפ רואה אפשרות עסקית. ההצעה מאפשרת לממשלה להמשיך להתקיים, ולנתניהו להתקדם בשחרור החטופים, כי לגורמים המתנגדים לעסקה יש צידוק להישאר בממשלה, בצורת אופק ברור שעונה על הצורך שלהם.

מעל לכל והכי חשוב: ההצהרה של טראמפ מטה את הכף. מבחינה היסטורית תמיד האשימו אותנו בכך שאנחנו מטרפדים את השלום והורסים את היציבות האזורית, בהתעקשות קטנונית על ביטחוננו. כעת הנטל הוסר. ישראל בגרסת התבשיל של טראמפ היא גורם כמעט פסיבי שמביט על המכבש האמריקאי מהצד, כשהוא מנסה לסדר את הבלגן בעזה.

בשולי הדברים יש משהו שאני פשוט לא מבין: יש פה רגע היסטורי. כמו שאובמה הבהיר שהוא עתיד להיות חד־צדדי, טראמפ ציין באופן ברור - אני בצד שלכם. יש לי דרך לפתור הכל, והדרך הזאת מיטיבה עם ישראל. במקום לברך ולהודות לַשם, יש בארץ גורמים שמפחידים, מגחכים ואפילו כועסים על ההצעה. הם כועסים על האיש שבא לעזרתנו ואחרי סטגנציה קטלנית הציע רעיון שהוא מחוץ לקופסה. טוב, אני מניח שאם אותם צקצקנים היו נלהבים מהמהלך של הנשיא, הייתי מסרב להאמין וחושב שהכל זו מתיחה אחת גדולה.