צפיתי בתחילת השבוע באחת ממהדורות החדשות בדיווח על ישיבת ועדת החוץ והביטחון בראשותו ח"כ יולי אדלשטיין, העוסקת בשילוב תלמידי ישיבות בשירות הביטחון. אחת הנשים שנכחה בישיבת הוועדה, אמו של לוחם, יצאה נגד האופן שבו מתנהל “גיוס" תלמידי הישיבות. דבריה של האישה, אם לחייל שמסכן את חייו מדי יום, העלתה את חמתו של יו"ר הוועדה, נציגו של השליט, וזה דרש במפגיע לפנות אותה מהחדר.
כך דרש נציג הממשלה שהקימה את הוועדה, שבימים אלה עוסקת בעניינו של מגזר אשר חלק גדול ממנו לא רק שלא תורם למאמץ המלחמתי אלא גם עושה ככל שביכולתו כדי להתחמק מהצורך להיכנס מתחת לאלונקה. אינני יכול להאשים אותה על שבדרכה החוצה, מובלת באגרסיביות על ידי שתי מאבטחות, הטיחה בפניו של אחד מחברי הכנסת שישבו שם “אתה עם הכיפה, הבן שלך לא התגייס ואתה עוד יושב פה?", והמילים שלא נאמרו אך היו ברורות לגמרי - אתה וזוגתך ישנים היטב בלילה ואינכם חוששים מדפיקה בדלת. אותה דפיקה מבשרת רעות, צליל מבעית שעימו הולכות לישון כל אם ורעיה של חייל בסדיר או במילואים הנמצא באזור לחימה.
אני חש עלבון קשה. עלבון בעבור אותה אם שסולקה בכוח הזרוע מהוועדה. עלבון כרופא ששירת בשירות מילואים עד אחרי גיל 60, שירות שסופו היה בהתנדבות. עלבון כאב לבן 49, אשר אף ששוחרר מפאת גילו מהצבא, חתם על שירות מילואים מיומה הראשון של המלחמה. עלבון כאב לבת שהתרומה לקהילה נראתה לה כה חשובה, עד כי יצאה לשנת שירות קודם לשירות סדיר בצה"ל. עלבון כאב שכל ארבעת ילדיו שירתו בצבא.
אין ספק שמי שיצא עלוב ביותר מכל הסיטואציה הוא היו"ר הנכבד. בשביל כיסא הוא שוכח את יושרתו ואת נימוסיו, ועלובים לא פחות ממנו חלק מהיושבים סביב השולחן, המעדיפים לקבל מאשר לתת, לדרוש במקום לתרום. חלקם אף מצהירים בריש גלי שילדם לא יתגייס, ומקסימום “ילמד תורה בכלא".
בואו לא נשכח שצה"ל זקוק לפחות לעוד כעשרת אלפים חיילים לשורותיו. אם החרדים ימאנו לתרום את חלקם ולהתגייס - מי יודע לאיזה מצב ביש נגיע. בשלב זה רובם נמנעים בכלל מלהגיע ללשכת הגיוס, למרות הצווים שקיבלו. ובעצם, מה יש להם למהר? הרי נציגיהם בכנסת מבטיחים להם שבעוד רגע יעבור חוק שיפטור אותם מהנטל, אז מה אכפת להם לחכות קצת?