טראמפ אינו מדינאי מסורתי. הוא בא מהעולם של עסקאות נדל"ן, שבו כל קרקע היא פוטנציאל והשאלה היחידה היא כיצד למקסם את ערכה. כשהוא ממסגר את עזה כ"הזדמנות נדל"נית" במקום כבעיה הומניטרית או פוליטית, הוא מפעיל את "אפקט המסגור" – תופעה פסיכולוגית שבה שינוי אופן הצגת הבעיה משנה מהותית את האופן שבו אנשים מעריכים את המצב ומקבלים החלטות.
טראמפ כיזם נדל"ן, וכמי שיודע דבר או שניים על משא ומתן, אינו כזה "הזוי" כפי שכולם מנסים להציג אותו. אף שהוא מנסה להציג עצמו כאימפולסיבי, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא מסתכל על מה שקרה פה במזרח התיכון בשנים האחרונות ומבין שעוד מאותו דבר – לא יעבוד. טראמפ נבחר לשלטון בזכות שבירת המוסכמות, המנדט שלו הוא להביא משהו אחר לשולחן, ועם המנדט הזה הוא מתכוון ללכת עד הסוף ובכל תחום. ולא – זו לא פרובוקציה לצורך פרובוקציה.
במשא ומתן, אחת השיטות הידועות היא להציב דרישה קיצונית כדי שכל אופציה אחרת תיראה סבירה יותר. אם נניח שהצעתו של טראמפ אינה אלא נקודת פתיחה למשא ומתן, ייתכן שהוא פשוט משתמש בטקטיקה של "הצעה בלתי נתפסת" כדי להניע דיון חדש – ולגרום לפתרונות שנחשבו בעבר בלתי אפשריים להיראות פתאום הגיוניים.
האם זה הזוי מספיק כדי לעבוד? הרעיון להפוך את עזה לריביירה של המזרח התיכון נשמע מופרך, אך הוא מדגים את המתח המתמיד בין החשיבה הרציונלית־עסקית לבין המציאות הרגשית והזהותית של הסכסוך. במשך עשרות שנים מדינות וגורמים דיפלומטיים ניסו לפתור את הסכסוך באמצעות אותן אסטרטגיות מוכרות: תהליכי שלום, ניסיונות תיווך, סנקציות ועוד. התוצאה? אותו מבוי סתום. במובן הזה, טראמפ מבטא גישה של "שבירת מסגרת" (Frame Breaking) – שהיא תפיסה פסיכולוגית שלפיה הדרך היחידה לפרוץ דרך היא לעזוב את צורת החשיבה המקובלת ולהסתכל על המציאות בפרספקטיבה חדשה לחלוטין.
טראמפ הוא אומן הפרובוקציה, ומי שמנתח את השיח שלו לאורך השנים מבין שהתבטאויותיו נועדו קודם כל לעצב את התודעה. הביטחון העצמי הגבוה שלו בהצעת פתרונות "פשוטים" לבעיות מורכבות משקף לא רק מאפיינים נרקיסיסטיים, אלא גם מדגים כיצד תכונה זו יכולה לשמש ככלי להנעת שינוי – דרך האמונה ביכולת לשנות מציאות "בלתי אפשרית". אם בעבר הציג את רעיון חומת מקסיקו כדי לשנות את כל השיח סביב הגירה, גם כאן, ההצעה על עזה יוצרת "הלם תודעתי" המאפשר פתיחת מרחב דיון חדש, תוך ניצול הנטייה האנושית להסתגל בהדרגה לרעיונות קיצוניים.
מעבר להשפעה הישירה של מדיניותו, טראמפ מייצג את רוח התקופה שבה הפוליטיקה הפכה להיות מופע של מניפולציה מתוחכמת של "חלון אוברטון" – טווח הרעיונות המקובלים בשיח הציבורי. מנהיגים כמוהו אינם פועלים בתוך הקודים המסורתיים של דיפלומטיה זהירה, אלא מכניסים למערכת גישה של "פיצוץ מסגרות", שבה השיח עצמו הופך לכלי אסטרטגי.
השאלה היא אם דווקא מתוך חוסר ההיגיון לכאורה, אפשר להוציא את המזרח התיכון מהקיפאון ולחשוב עליו אחרת לגמרי. באופן אירוני – יש סיכוי לא רע שזה יעבוד.
התרעות פיקוד העורף