"אני עובד לפי שלושה כללים, והם יובילו אותי לניצחון. הראשון: העולם הוא אבסורד וכאוס. נהיה קשוחים ונתקוף! הם מאיימים עליי בסכין? אני אתקוף עם בזוקה. הכלל השני: מה זה הדבר הזה אמת? אני יודע! האמת היא מה שאני אומר. הכלל השלישי: לעולם לא אוותר. רק ניצחון. ניצחון מוחלט. אני תמיד מדבר על הניצחון – ובסוף אני מנצח. כך יהיה גם הפעם".
טראמפ עצמו לא אהב את הסרט. מאוד. הוא קרא לו "פיסת אשפה זולה ודיבתית שיצרו חלאות אדם". אפשר להבין את הזעם: הנשיא לעתיד לא יצא שם האדם הכי סימפתי. ועדיין, "המתמחה" הוא בגדר חובת צפייה לכל מי שמחפש פרשנות למחזה ששודר בלייב בלילה שבין שלישי לרביעי מהבית הלבן וגרם להלם רבתי עולמי. ומי שסומך על חוות הדעת של גיבור העלילה לגבי היצירה הקולנועית - מוזמן ללמוד את שיטת טראמפ ממקור ראשון.
המלצתי החמה: תקדישו כמה שעות לקריאה, ותחסכו מעצמכם שעות של צפייה בפרשנויות המלומדות באולפנים. כבר תבינו לבד למה כנראה מתכוון נשיא ארצות הברית כשהוא מציע - בלי למצמץ ובלי לגמגם - לטרנספר 1.8 מיליון תושבי עזה ל"שלוש או חמש או שבע" מדינות שבטח (!) יסכימו לקלוט אותם. מבחינת טראמפ – רק ככה פותרים פלונטרים, יוצאים ממבוי סתום ודוחפים משאים ומתנים קדימה במסלול הנכון - עד הניצחון המוחלט (של טראמפ עצמו, כמובן).
"העיקרון החשוב ביותר בעסקאותיו המוצלחות – יצירת מנוף או לחץ על הצד השני. יצירת מנוף דורשת דמיון ויכולות שיווק", כתב טראמפ בספרו. "למנוף יש תמיד קשר בין הרצון של הצד השני לחתום על העסקה לבין האלטרנטיבות שלו ושלך. כלל נוסף: עסקאותיו מתאפיינות גם בהצבת מטרות אבסורדיות הגורמות לי לצעוד בדרך שלפעמים נראית מנוגדת לחכמה המקובלת. אני משחק על הפנטזיות של אנשים. אנשים לא תמיד חושבים בגדול בעצמם, אבל הם עדיין יכולים להתרגש מאוד מאלה שכן חושבים כך".
ואם "כלל האבסורד" גורם לקורא להרים גבה – טראמפ מביא סיפור מהחיים כדי להמחיש את צדקתו. הסיפור הוא על נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר. לאחר שהפסיד בבחירות, הגיע קרטר למשרדו של טראמפ וביקש תרומה לספרייה שלו. "שאלתי אותו על איזה סכום חשב", מתאר טראמפ את המפגש שלו עם קרטר. "דונלד, אודה מאוד אם תתרום 5 מיליון דולר", ענה לו קרטר.
"נדהמתי. אפילו לא עניתי לו", סיפר טראמפ. "אבל החוויה הזו לימדה אותי משהו. עד אז לא הבנתי איך ג'ימי קרטר הפך לנשיא. התשובה היא שלא משנה כמה חסר כישורים הוא היה לתפקיד, היו לו העצבים, האומץ והביצים לבקש משהו בלתי אפשרי שכזה. היכולת הזו סייעה לו להיבחר לנשיא". עד כאן הבסיס התיאורטי – את מימושו המעשי ראינו, כמובן, בשידור ישיר.
במידה מסוימת שיטת נתניהו דומה לשיטת טראמפ בלא מעט אלמנטים: שיווק מוצלח של רעיונות גדולים, גם אם בהמשך יתבררו כאשליות נטולות אחיזה במציאות. בזה בנימין נתניהו מתמחה שנים, ועד כה - בהצלחה מוכחת (בקלפי).
הרעיונות שהנשיא האמריקאי שיגר לחלל החדר הסגלגל מסבירים את ההימור הנועז של נתניהו על טראמפ במהלך השנה האחרונה. לא כי ידע שטראמפ הולך לנצח את האריס, לא כי ידע מה יש לטראמפ להציע לישראל כדי לסיים את המלחמה בלי שחמאס או הרשות הפלסטינית ישלטו בעזה. לא היה לו מושג - לא לגבי זה ולא לגבי זה. ההיגיון של נתניהו היה הפוך: הוא ידע בדיוק מה הוא לא רוצה לקבל ועל מה הוא לא מוכן להסכים, כי זה יהיה סופו הפוליטי.
לשווא ניסו הנשיא ג'ו ביידן, מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ושאר בכירי הממשל הקודם ללחוץ על נתניהו ישירות, או דרך הפרטנרים הישראלים גנץ וגלנט. כל עוד המשמעות של "היום שאחרי" הייתה רש"פ בעזה, לא היסס נתניהו להתנגד בתוקף. לפעמים אקטיבית, ולרוב בשיטת השביתה האיטלקית, שבה הוא מצטיין במיוחד. לא עזר כלום: היום שאחרי לא בא וגם לא טלפן. הסירוב להיענות ללחץ ולהסכים לרעיונות כאלה ואחרים השתלם לנתניהו פוליטית: הבית הלבן אומנם היה נגדו, אך הבייס והקואליציה היו איתו, וזה מה שקבע.
נתניהו היה בטוח שטראמפ – אם ינצח – יפעל בדיוק לפי שיטתו - יזרוק את הרעיונות הכי אבסורדיים, יפעיל מנופי לחץ על כולם, יבהיל ויזעזע את המערכת. כל זה עדיין עדיף על הדמוקרטים של ביידן עם הראש הבירוקרטי המרובע שלהם, ובעיקר – עם אמונת הברזל שלהם בפתרון שתי המדינות וברשות הפלסטינית כפתרון ביניים. נתניהו צדק בהימורו. טראמפ בא ולא אכזב. אומנם הלחץ הראשון הופעל דווקא על ישראל – וכך נחתמה עסקת החטופים שממומשת בימים אלה. אך הלחץ והאבסורד שהגיעו לאחר מכן בהחלט היו שווים את זה.
התועלת המיידית שישראל הפיקה מדברי הנשיא טראמפ היא אמירתו הברורה באותו הערב כי "חמאס לא יהיה בעזה". בלי קשר לשאלה באיזו דרך בדיוק מחסלים את חמאס במשא ומתן ולא בשדה הקרב, עצם האמירה פירושה: ישראל וארצות הברית ניגשות לשיחות בדוחא בעמדה זהה - אין עסקה ללא סילוקו של חמאס מהרצועה.
המשמעות היא כפולה: במהלך משא ומתן ישראל מקבלת לגיטימציה להתעקש על סילוקו של חמאס כתנאי להסכם הפסקת האש הקבוע (קרי – סיום המלחמה), ואם חמאס לא מספיק יילחץ מהחלופות המסתמנות לעסקה, אזי הוא ולא ישראל יהיה האשם היחידי בפיצוץ המו"מ. המשמעות: או עסקה ועזה ללא חמאס (למשל, בפורמט ההגליה ההמונית של בכירי חמאס יחד עם כמות גדולה של חייליהם), או חמאס בעזה וחזרה למלחמה שהפעם תתנהל אחרת, ללא אמברגו נשק וללא הכנסת סיוע הומניטרי במקביל ללחימה.
ובכן, לבנימין נתניהו היו כל הסיבות הטובות לחייך. לא ברור מה ייצא או לא ייצא מהרעיונות הבומבסטיים של טראמפ, אך די בטוח שלטווח הזמן הקרוב ראש הממשלה הרוויח זמן, יציבות קואליציונית ונקודות לפתיחת משא ומתן מול חמאס. סמוטריץ' זנח את איומי הפרישה. איתמר בן גביר, ככל הנראה, שוקל לחזור – אך לא מיד.
פרישה מהממשלה בטענה לעסקה מופקרת זיכתה את בן גביר פוליטית ואלקטורלית, הסקרים החמיאו, ומצבו השתפר. כעת, כדי לחזור, הוא יצטרך משהו מעשי יותר מהכותרות מהבית הלבן. החודש הקרוב, סיום שלב א' של העסקה והשיחות לשלב ב' - מבחינת בן גביר יהיו זמן מבחן. אם המסלול יהיה להסכם ללא חמאס או למלחמה ללא הסכם, רוב הסיכויים שבתוך חודש השר חיים כץ יזדכה (באנחת רווחה) מחבילת התיקים של עוצמה יהודית שנמסרה לו למשמרת זמנית.
התרעות פיקוד העורף