זה קרה שוב בביקור ראש הממשלה בוושינגטון. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חזר בפעם השביעית (אבל מי סופר) על תוכניתו לקליטת עזתים בירדן, במצרים ובמדינות נוספות.
מאז נבחר, מתעלם טראמפ בעקביות מהקולות הזועמים במדינות המיועדות לקליטה, מהקולות הלועגים אצלנו, ומאלה התוהים אם השתבשה עליו דעתו ולכן הוא דוחף לכך בכל הכוח - או שמא זו תוכנית ישראלית בתחפושת טראמפית. ברור שהאינטרס הישראלי הוא שזה יקרה. מציאות שבה יש פחות אנשי חמאס, פחות "בלתי מעורבים" ופחות אנשים שחיים תחת מגף חמאס על גבולנו, היא מציאות מבורכת.
למתנגדים בארץ ובעולם יש לא מעט נימוקים לכך שאסור לממש הגירה מעזה, או לכך שאין לזה היתכנות - אבל ניתן לפרקם בטיעוני נגד.
למשל, מה ההיגיון בכך שחמאסניקים יהיו על גבול אילת במקום על גבול העוטף? הגיוני, מה הטעם הפשוט שכאשר הם תחת שלטון מצרי ולא נתונים לטרור חמאסי, הם יהיו "קשובים" יותר לרצונות מצרים ולאינטרסים שלה, פן יבולע להם.
זה לא שבסיני הם יהפכו לציונים, אבל כשתלויים בנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי, רצוי לשקול מחדש אם כדאי להוציא משם פעולת טרור נגד ישראל.
ישנו הטיעון שבעזה קל יותר לצה"ל ולשב"כ לחסל טרוריסטים מאשר במצרים או בירדן. ובכן, זה נכון, באמת מורכב. אבל אם אפשר היה להגיע לאסמאעיל הנייה בטהרן, ניתן להגיע לטרוריסטים במקומות אחרים על פני הגלובוס.
ברור שמצרים וירדן ממש לא מעוניינות. איזו מדינה תרצה לקלוט בשטחה קבוצה השקועה עד צוואר בטרור, שתהווה משקולת כלכלית וביטחונית? במצרים אף עלול הדבר להפוך לקטליזטור להתחזקות האחים המוסלמים, וירדן סובלת גם כך מהרכב אוכלוסייה בלתי אפשרי, כולל זה הפלסטיני, ובנוסף מבעיות כלכליות קשות.
צריך להוסיף לכך את ההתנגדות הפומבית של שרי החוץ של קטאר, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית למה שטראמפ מכנה "רילוקיישן" והם מכנים "העקירה הכפויה של הפלסטינים". זו נקודה קשה לפיצוח, אלא אם כן השאלה שצריך לשאול היא לא מה אומרות ועד כמה כועסות מדינות ערב, אלא אם הן יכולות להרשות לעצמן לומר לטראמפ "לא".
מה יקרה אם יטיל את מלוא כובד משקלו ויאלץ אותן להשתתף בתוכנית חרף סירובן? ומה יהיו התמריץ או הסנקציה הכלכלית שיהפכו את הרעיון למשתלם או נסבל עבור המדינות הקולטות?
ישנם אלה הדואגים על אמת לתושבי עזה ותוהים ממה יתפרנסו במדינות שאליהן יהגרו. שאלה טובה. באותה מידה ניתן לשאול: ממה הם מתפרנסים עכשיו? ממשרות בשלטון חמאס? תשלומים בעבור פעילות טרור? איך אמר השליח האמריקאי סטיב ויטקוף נוכח ההריסות ברצועה: "מגוחך להגיד שאנשים יוכלו לחזור לעזה בעוד חמש שנים".
יש המנמקים את התנגדותם לרעיון בקשיים משפטיים, בטיעון שלא ניתן לעודד הגירה משטח שאינו בשליטתך, ואיך אתה מוכיח שהמניע שלך אינו רצון לדלל אוכלוסייה רק על בסיס ההשתייכות הקבוצתית שלה. מנגד טוענים מומחים למשפט בינלאומי כי כל עוד ישראל רק מעודדת הגירה בלי מגבלה לחזור, והעזתים עצמם מחליטים לעזוב, לא מופרת "זכות התנועה" במשפט הבינלאומי.
טוב לכולם
בין 2.1 ל־2.3 מיליון איש חיים ברצועה, שקצב הריבוי הטבעי בה הוא מן הגבוהים בעולם. שטח קטן עם צפיפות מטורפת. כבר לפני טבח 7 באוקטובר הביעו כשליש מתושביה, בעיקר צעירים, רצון לעזוב אותה ולהתחיל חיים חדשים וטובים יותר במקום אחר. כל סקר יגלה שהרצון לברוח משם רק גדל, וזה לא חייב להיות רק למצרים ולירדן.
אומנם הרעיון מעורר התנגדות בעולם המערבי (כמו כל דבר שישראל עושה בנוגע לעזה), אבל יש מספר מדינות מערביות שמנסות לשלוח משטחן מהגרים למדינות אחרות, והדבר עובר בשקט.
אוסטריה ובריטניה חתמו לפני חודשיים על הסכם להעברת פליטים למדינה שלישית. בריטניה, עוד בימי ממשלת רישי סונאק, ניסתה להעביר פליטים לרואנדה. לאיטליה יש הסכם עם אלבניה לקליטת אלפי פליטים. גרמניה וטורקיה קלטו פליטים סורים.
כשח"כ רם בן ברק ושגרירנו באו"ם דני דנון כתבו ב"וול סטריט ג'ורנל" מאמר בזכות הרעיון, הם תויגו בשמאל (במיוחד בן ברק, שהפתיע את מחנהו) כמטורפים והזויים, כי בישראל של ימינו נחשב רעיון ההגירה מעזה לרעיון טרנספר גזעני מוטרף של ימין סהרורי. אבל היסטורית הרעיון כלל לא הגיע מאזורי החיוג של ימין או ימין קיצון.
בנימין זאב הרצל הבהיר כבר ב־1859: "את הקרקעות הפרטיות הנמסרות לנו עלינו להוציא לאט־לאט מידי בעליהן. את האוכלוסין העניים (כלומר הערבים - גא"ס) משתדלים אנו להעביר בלי רעש אל מחוץ לגבול. הוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות".
דוד בן־גוריון ציין ב־1937: "קשה למצוא איזה נימוק מוסרי או פוליטי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי". בהמשך, לאחר קום המדינה, היה ניסיון של ראש הממשלה לוי אשכול להקים גוף לעידוד הגירה של עזתים לירדן.
ב־1969 ראש הממשלה גולדה מאיר עודדה הגירה של 60 אלף פלסטינים מעזה לפרגוואי, כ־10% מתושבי הרצועה, תמורת 33 מיליון דולר. 550 דולר לכל מהגר. 30 פלסטינים היגרו, שניים מהם הגיעו לשגרירות ישראל באסונסיון, בירת פרגוואי, ורצחו עובדת שגרירות ישראלית. תוכנית ההגירה נחשפה ונגנזה אחרי שהרוצחים טענו שבאו לקבל את הכסף שהגיע להם על ההגירה.
ב־1970 משה דיין הביע תקווה לכך שאם נאפשר לתושבי עזה ללמוד בבתי ספר לפי תוכנית הלימוד המצרית, יגרום הדבר לצעירים לעבור לשם לצורכי לימודים אקדמיים, ושם יישארו.
כל הניסיונות הללו כשלו בהנעת הגירה המונית של פלסטינים מהרצועה, אבל גם לא היה לנו עד כה נשיא אמריקאי נחוש שרצה בכך. גם אם יש מי שחושדים בקרב המתנגדים בקרבנו במניעי טראמפ, כאילו הוא מתואם עם בנימין נתניהו והתוכנית נועדה להשאיר את בצלאל סמוטריץ' בממשלה ולאפשר הישג בבייס, צריך לתת לו קרדיט על רעיון מצוין שמציע לעזתים אפשרות של חיים טובים יותר.
מוזר שמי שמאמץ בשתי ידיים את תוכנית טראמפ לשלום עם סעודיה ותולה תקווה בכך שהוא יכפה אותה על נתניהו, לא נותן צ'אנס לתוכנית מדינית נוספת שלו שעשויה להיטיב מאוד איתנו, אבל גם עם תושבי עזה שמחפשים עתיד אחר.