להיות חזק זה מחייב, כלפי פנים וכלפי חוץ, לא בדיבור כי אם במעשה. חזק לא צריך להגיד שהוא כזה – יגידו זאת עליו. אבל מי שמשסה לא מתחזק, ומי שכל היום מאשים בסוף יתרסק.
עם ישראל יושב מול הטלוויזיה בימים האחרונים. לא שלא עשה את זה שנה וארבעה חודשים. עוד מסוק נוחת בבית חולים במרכז הארץ ועוד שלט שנכתב בטוש מחיק על גבי לוח לבן בדרך הביתה. חלק מפסטיבל עממי מרגש. העיניים דומעות אצל חלק גדול מהציבור, וחלק אחר מתרגש באופן יבש.
אבל מעבר לחגיגות השיבה וההתרגשות, כדאי לאמץ את העיניים ולראות מה נכתב באותיות קטנות על גבי לוח הרקע, מעל במת טקס השחרור בלב רצועת עזה החרבה. המארחים ערבים, הכיתוב באנגלית. "מבול אל־אקצא" ו"ציונים נאצים", "חומת יריחו" ו"התנגדות עיקשת" הן חלק מהמילים שהופיעו שם. מבין ההריסות בולטת אותה כרזה שמעטים הבחינו בה בלהט החגיגות, אבל היא אומרת כמעט הכל.
כרזה כשמה כן היא, מכריזה על דבר מה, וכאן, למי מאיתנו שטרם הבין, הכרזה מודיעה על סיום המלחמה. הכרזה משדרת סמליות ומנסה לשדר גם כוח, אולם היא בעיקר משתדלת להעביר מסר של סדר וחגיגיות, שיש מי שמנהל את העניינים ברצועה ויש סיבה לחגיגה. בעזה החרבה הוכנו במות, ואת העובדים הסוציאליים המסורים בצד הישראלי שמטפלים בחטופים המשוחררים, מחליפים חמושים, שמסתבר מסורים לא פחות. במקום חיבוקים ודמעות, יש מדים ונשקים על במות.
כדאי מאוד להביט באותיות הקטנות, זה אל"ף־בי"ת של כל חוזה. על במות השחרור זה אפילו קיומי, כי חומת יריחו ומבול אל־אקצא חייבים להיענות בקיר ברזל, בעין תחת עין, בשן תחת שן. כמה פשוט וכמה ברור זה צריך להיות כדי שאיש לא יחשוב בפעם הבאה לתלות כרזות בסוף מלחמה ולהעמיד לצידן עשרות חמושים מדוגמים בלבוש צבאי וציוד מלא, כאילו לא איבדו מעל מחצית מחבריהם המחבלים.
קיר הברזל הוא מונח ישן שצריך לעדכן, אבל הוא מונח חשוב שצריך להיות שגור בפי כל מי שחושב כי בעתיד יש לו סיכוי לתלות כרזה מהסוג הזה. בפי כל מי שחושב שהניסוי של 7 באוקטובר היה מוצלח ויום כיפור 2.0 יכול להפוך למוצר סדרתי. קיר הברזל אמור לספק את התשובה הניצחת כי כל אלו טועים.
תוכנית קיר הברזל המעודכנת היא כמו תוכנית החגורה והדרך הסינית, כמו התוכנית של נשיא ארה"ב הנכנס לשינוי כיוון, וכמו תוכנית בלתי כתובה שכולנו תקווה שלא תתממש באנקרה ובמוסקבה. כי קיר הברזל הישראלי יעמוד בין עתידה שלה לבין כל מבקשי רעתה, בינה לבין כמה משכנותיה ובין האור לגויים. קיר המגן על כלל יישוביה של מדינה קטנה מחד, ואגרוף פלדה שיכה בכל מי שינסה לאתגר את ישראל מעבר לקיר עצמו.
קיר הברזל הוא עמידה נחושה ונחרצת אל מול אתגרי העתיד של המדינה, כמו יוקר המחיה שייענה בתוצרת כחול־לבן, ומשבר דיור שיזרים אלפי חיילים משוחררים בעבודה מועדפת לצורך פיתוח תשתיות המדינה. קיר הברזל יציב את תלמידי ישראל בראש הטבלה וייתן עדיפות לחברות ההזנק שלנו בהקמת מפעלים בעידוד המדינה בערים מרכזיות ובפריפריה שלנו.
תפיסת עולם
קיר הברזל יופנה החוצה אבל גם פנימה, יבסס מנגנוני חוק ומשפט, שוויון בנטל והזדמנויות לכולם. לקיר הברזל תרותך החוקה הישראלית שתיכתב בהסכמה בינינו ולמען עתידנו, כי לא יהיה לנו כזה ללא קיר ברזל. ואת זה לא תשמעו מעל בימת הכנסת, שהפכה מזמן למופע מצולם לרשתות החברתיות ולכותרות המהדורה. שם לא ידברו אידיאולוגיה, זה לא מעניין. לא ידברו בנימוס, אלא יצעקו חמאס, שנה וחצי מאוחר מדי.
על הבמה הזו כבר מזמן לא חושבים על עתיד משותף. לא לנו ולערבים, ולא לנו זה עם זה. כי בבית הזה יש הכל, חוץ מכנות ואחדות. עצוב.
קיר הברזל הוא תפיסת עולם והוא הדבר הבא. אפס סובלנות מתוך מקור של כוח אל מול אויבינו וכל מה שמאיים עלינו, ממבקשי רעתנו מבחוץ והפשיעה המאורגנת מבפנים. משחיתות שלטונית ועד להתעצמות מדינות שכנות. אך כשמתעסקים ביהלומים אין פנאי לאידיאולוגיה, אולי פשוט לא צריך.
קיר ברזל לא יוכל להיות לעולם כרזה, הוא צריך להיות מובן וברור כך שלא נצטרך לכתוב אותו. זה מונח יסוד שכל מי שמבקש לפגוע במדינה, לנצל אותה או להשחית את דרכיה, ייזכר בו ויצטער.
כאשר האויבים שלך לא רואים בך קיר ברזל, גם התושבים שלך לא יראו בך כזה. מדינה שמנהיגיה מתייחסים בשוויון נפש לשוחרי רעתה הגרועים ביותר ורואים בהם לעיתים נכס, יגלו בסוף אותו שוויון נפש אל מול שחיתות.
יש להבין שלהיות חזק זה מחייב, כלפי פנים וכלפי חוץ. לא בדיבור, כי אם במעשה. לא בכרזה, כי אם בעשייה. חזק לא צריך להגיד שהוא כזה – יגידו זאת עליו. אבל מי שמשסה לא מתחזק, ומי שכל היום מאשים בסוף יתרסק. הכאב הוא על הזמן שחולף, כי בסוף כולנו נבין שלצד חללי המלחמה אנחנו קורבנות העתיד של עצמנו, כי העתיד הוא משותף, זה מה יש.
תדע כל אם עברייה, אבל לפניה יידע כל זב חוטם במזה"ת או בעולם שחושב במונחי מבול אל־אקצא וחומת יריחו, כי מולו ניצב קיר ברזל ובו יתנגש ביום פקודה. יחשוב כל אוהד כדורגל לפני שהוא מחביא חזיז בשירותים, ויחשבו כל נותני השירותים שמדמיינים את העט נופל מידם בשעה ארבע אחר הצהריים בסוף יום העבודה.
מדינת ישראל היא כמו קיר ברזל, וכאמור אנחנו מרתכים עליו עכשיו את מגילת העצמאות המודרנית. אפשר לבכות עליו ברגעים מרגשים כמו בימים האחרונים, אבל קיר ברזל לעולם לא מחליד ולא נסדק, אלא עומד איתן. אז קחו 120 רתכים בפוטנציה ותנו בידם אלקטרודה ומסיכה – ושהם יחזרו אלינו כאשר יידעו לרתך "ביחד ננצח כמו ברזל".
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]